בנק הגיש תביעה בסדר דין רגיל להשבת הלוואה

ההליך נדונו לפני שתי תביעות אשר הוגשו בסדר דין רגיל והועברו לדיון בסדר דין מהיר.

בכתב התביעה הכספית התובעת לא פירטה דבר וחצי דבר לעניין נסיבות מתן ההלוואה אשר בגין הערבות לה הוגשה התביעה כנגד הנתבעים על אף שלא הזדהתה כגוף למתן הלוואות, ונושא הרכב כלל לא הוזכר.

כל שנאמר בתביעה הוא כי הנתבע חתם על כתב ערבות להבטחת התחייבויות הנתבעת להחזיר הלוואה בסך 30,000 ₪, אשר לא שולמה.

אמנם הנטל להוכחת הכפייה מוטל על הנתבע אולם נוכח גרסאות הצדדים אין ספק כי היה בעדותו של אלי כדי לשפוך אור על נסיבות החתימה על ההתחייבויות ולהעיד ממקור ראשון על זהות הנוכחים בפגישה ועל ההתרחשות בה. לפיכך ומשלא הובא לעדות נתפסת התובעת כמי שנמנעה מהבאת ראיה רלבאנטית אשר לו הייתה מוגשת הייתה פועלת לחובתה ומחזקת את גרסת הנתבע (ראו: יעקב קדמי, על הראיות, חלק רביעי (תש"ע-2009)1889; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4)651 (1991); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4)595 (1990).

...

מסקנה זו מתיישבת עם עדות הנתבע כי אלי הבטיח לו לשלם לו 60,000 ₪ כנגד החזרת הרכב ולאחר מכן הודיע לו ששי שותפו של אלי סירב לשלם.

התובעת גם לא הגישה כרטסת הנהלת חשבונות ולא פירטה אילו עסקאות נעשו עם בני הזוג למעט מכירת הרכב ועל כן דין הטענה להידחות הן בשל עיתוי העלאתה בסיכומים והן בהיעדר ראיות.

סוף דבר משהגעתי למסקנה כי נפל פגם בכריתת החוזים בין התובעת לנתבע וכי גם לולא הפגם התובעת לא הוכיחה תביעותיה, התביעות נדחות.

התובע הגיש תביעה בסדר דין מקוצר, בה עתר לפרעון הלוואות שנתן לנתבעים והוצאות בהן התחייבו על פי הסכם, אשר לא ניפרעו.

בהתאם, עבר התיק להתנהל בסדר דין רגיל.

למעלה מן הצורך יצוין כי התובע אף לא ניצל את מצבו של הנתבע 1 כנעשק, אלא סייע בעדו כאשר הנתבעים, בהתאם להודאתם, היו מוגבלים בחשבונם ולכן לא יכלו ליטול משכנתה מהבנק.

כך מאשר הנתבע 1: "ש: אז למה אתה לא מחזיר למר קורצברג את הכסף? ת: למה שאני אחזיר לו? למה? למה שאני אתן לו אם יש לי פה רווח 1.8 מיליון?" (תמליל הדיון מיום 13/5/19, בעמ' 85) וכך גם מאשרת הנתבעת 2 כי את ההלוואה השנייה שנטלו, לא החזירו, כלשונה: "ש: את ההלוואה על סך 360 ומשהו אלף שקל, הלוואה שנייה, אתם החזרתם לתובע? ת: לא החזרנו." (תמליל הדיון מיום 13/5/19, בעמ' 64-63).

...

מסקנה זו מתיישבת היטב עם העובדה שלא היה כל הסכם בכתב על קיומה של שותפות ולא הובאו מסמכים התומכים בטענות הנתבעים; כל החיובים ועלויות העסק שולמו על ידי התובע לרבות שכ"ד, ארנונה ועובדים; לא הייתה כל הפרדה בין הכנסות מהשותפות הנטענת והכנסות אחרות של העסק שבבעלות אבי התובע, אשר מפעיל מספר סניפים במקומות שונים.

בנסיבות אלה, התרשמתי מכלל הראיות והעדויות כי לא התקיימה שותפות עסקית בין התובע ובין הנתבע 1, ואני מקבלת את גרסתו של התובע, כי הנתבע 1 היה שכיר ועבד בעסק אשר שייך לאביו של התובע.

סוף דבר, התביעה מתקבלת כפי שפורט לעיל.

התובעת הגישה תביעה על סך של 313,600 ₪, בסדר דין מקוצר, עקב הפרת התחייבות חוזית להשיב לה הלוואה שנתנה לנתבעת מס' 1 (להלן "החברה"), בערבות הנתבעים 2 ו - 3.

התיק הועבר לשמיעה בסדר דין רגיל.

" משמע, מתוך סכום ההלוואה בסך של 475,000 ₪ שהעמידה התובעת לחברה, שימש סך של 130,086 ₪ לפרעון הלוואות לבנק הפועלים, לפי יתרות ההלוואה המפורטות שם (סעיפים 2.16.2 ו - 2.16.3 להסכם הראשון), סך של 30,087 ₪ שימש לכסוי יתרת החובה בחשבון החברה בבנק הפועלים, סך נוסף של 150,000 ₪ יועד לשפוץ בית הקפה, והיתרה - בסך של יותר מ - 160,000 ₪ (164,827 ₪, ליתר דיוק) - הועברה לזכות שובר ועזריאל, בדרך של השבת הלוואת בעלים (סעיף 2.16.1 להסכם הראשון) ו/או משיכה מהחברה.

...

סיכומו של דבר, אני מקבל את טענת התובעת, לפיה במסגרת ההסכם השני התחייבו הנתבעים להחזיר לידיה את ההלוואה שהועמדה לחברה, בתוספת סך של 8,600 ₪ ובסה"כ -483,600 ₪.

לאור האמור לעיל, ומאחר וההליך כנגד הנתבע מס' 3 עוכב מכח צו כינוס נכסים בפש"ר, אני מחייב את הנתבעים 1 ו - 2 בלבד, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 277,114 ₪.

בנוסף, ישלמו הנתבעים 1 ו - 2 לתובעת את אגרות המשפט וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.

הצגת הסוגיה בקליפת אגוז ענייננו בתביעה, שראשיתה בהליך בסדר דין מקוצר, שהגיש התובע כנגד הנתבעת, בגין טענה להסכם הלוואה לכאורי בסך של 147,000 ₪, סכום אשר אותו הלווה התובע, לטענתו, לנתבעת, במסגרת 6 העברות נפרדות במועדים שונים החל מיום 21.6.11 ולא הוחזר במועדו (להלן: "הסכם ההלוואה").

מדובר עם כן (צריך להיות: "אם כן". י.פ.) בחוק צרכני, אשר נועד להגן על מי שנטל הלוואה ממקור שאינו תאגיד בנקאי ולא בכדי מצא לנכון המחוקק להטיל חובות שונות על המלווה החוץ בנקאי, לרבות עריכת חוזה הלוואה בכתב (סעיף 2 לחוק); קביעת עלות אשראי מירבית (סעיף 5 לחוק); הגבלת ריבית הפיגורים (סעיף 6 לחוק); פקוח על הקדמת מועד הפרעון (סעיף 7 לחוק), ועוד.

לא אוכל לקבל טענה זו. התביעה אכן הוגשה כתביעה בסדר דין מקוצר, באופן הדורש ראשית ראיה בכתב, בהתאם לתקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984, אולם ברגע שהוגש בר"ל וניתנה ע"י כב' הרשם הבכיר אייל דוד רשות להיתגונן הרי שענייננו בתביעה בסדר דין רגיל לכל דבר ועניין וברי כי סדרי הדין הרגילים ודיני הראיות שלעניין חלים על תביעה זו. דחיית הטענה בדבר העידר תום לב של התובע ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו כי אין לקבל את טענות התובע, אשר לוקות בתום לב. לאורך פסק הדין העמקתי בגירסאות הצדדים ומצאתי כי דוקא הנתבעת פעלה שלא בתום לב ואילו התובע נפל ברשתה בתמימותו.

...

בנסיבות אלו, אני מקבל את גרסתו של התובע לפיה נעתר לבקשת הנתבעת לסייע לה במצוקתה.

תוצאה משכך, אני מורה על חיוב הנתבעת לשלם לתובע את סכום ההלוואה בסך של 147,000 ₪, בתוספת ריבית לא צמודה בשיעור של 4% לשנה החל מיום 1.1.12 ועד היום בסך של 53,757 ובסה"כ סך של 200,757 ₪.

בנסיבות העניין ובשים לב לדיונים הרבים שהתקיימו בתיק (6 דיונים, ובכללם דיון בבר"ל) ולהצעות הפשרה הרבות מטעם המותב, וכן נוכח ההליכים במשטרת ישראל וכלל ההוצאות ועגמת הנפש שנגרמה לתובע בעניין אני מורה לנתבעת לשאת בהוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 16,910 ₪.

הצדדים הגישו סיכומים, וב-22/10/2019 נעתרה כב' הרשמת לבקשת המערער ונתנה לו רשות להיתגונן, אף שסברה כי הגנתו "דחוקה היא ועל סף הגנת בדים". בין נימוקי ההחלטה צוינה העובדה שההמחאות המקוריות לא הוצגו, וכי העתקיהם אינם יכולים להיות תשתית מספקת לצורך מתן פסק דין בסדר דין מקוצר והדיון בתביעה הועבר לסדר דין רגיל.

נטען כי בית המשפט לא נתן משקל מספיק לעובדה שאין הסכם הלוואה, ולשינויים משמעותיים בגירסת המשיב בנוגע להלוואה ולמטרת ההמחאות, לכך שלא הגיש תביעת חוב בתיק הפש"ר ובעיקר לכך שלא פנה למערער במשך כל השנים אף שידע על מצבו הכלכלי של דרור ואישר כי הוא סבור שדרור לא אמור להשיב את ההלוואה משום שאין לו כסף.

אכן חלוף הזמן והתנהלות המשיב יוצרים קושי לא מבוטל, אך בית המשפט הגיע למסקנה כי ההכרות הקרובה בין הצדדים מסבירה זאת, וכי נוצרת תמונה שלמה וקוהרנטית ממתן הלוואה ללא מיסמך אך כנגד המחאות והתחייבות המערער שהיה איש עסקים אמיד לפרוע את ההלוואה, דרך משיכתן מהבנק והמתנה לפרעון ההלוואה על ידי דרור, ועד להגשת התביעה.

...

מסקנה זו סבירה ביותר, שכן ההמחאות נועדו לפרוע את ההלוואה, בוודאי כשהמערער לא הציג טענה אחרת.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל נמצא כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, התומכים הן במסקנות העובדתיות והן במסקנות המשפטיות, וכי לא נמצא בפסק הדין כל טעות שהיא ביישום החוק והדין או בדרך התנהלותו.

לפיכך, הערעור נדחה.