תביעת פיצויים בגין תאונת פגע וברח כהולך רגל

המערערת הדגישה כי גם אם עומדת להולך הרגל עילת תביעה בנזיקין נגד רוכב האופניים החשמליים הפוגע, פעמים רבות פרטי הפוגע אינם ידועים לנפגע (למשל בתאונות "פגע וברח") וממילא מרבית הסכויים כי לא יהיה להולך הרגל ממי להפרע.

אם אופניים חשמליים הם רכב מנועי הרי שתאונות דרכים שבהן מעורבים אופניים חשמליים והולכי רגל יהיו מכוסות לפי חוק הפיצויים, ובהיעדר ביטוח יוכלו נפגעים שהם הולכי רגל לתבוע את קרנית.

הפרשנות התכליתית חוק הפיצויים מעמיד במרכזו את משטר האחריות המוחלטת שיסודו בסעיף 2(ג) לחוק הקובע כי: "האחריות היא מוחלטת ומלאה, ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחרים". משטר האחריות המוחלטת יחול אך ורק אם הארוע הנזיקי הוא בחזקת "תאונת דרכים" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הפיצויים, היינו: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה...", כאשר לפי סעיף 2(א) לחוק: "המשתמש ברכב מנועי (להלן – הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שניגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב". תכליתו העיקרית של החוק היא אם כן לאפשר לנפגע לקבל פיצויים בגין ניזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונת דרכים, וזאת על בסיס חבות מוחלטת של המזיק ללא הוכחת אשם (אנגלרד, עמ' 7, 97; ריבלין, עמ' 5-3).

...

בשל השלכות הרוחב שיש לסוגיה, ומכיוון שממילא תלוי ועומד ערעור בזכות באותו נושא, החלטנו לדון בבקשות רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

במסגרת זו אציין כי גם אני סבור כדעת חברתי, שאין ללמוד בענייננו מאותם פסקי דין שדנו בקיומו של הרכיב התחברותי-יבשתי בכלים שונים (כגון מעלית מושא הדיון בעניין סובח; מכבש דרכים מושא הדיון בעניין אטליס; מלגזה מושא הדיון ברע"א 613/95 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נחום, פ"ד נא(4) 659 (1997)); או מאותם פסקי דין שדנו במקרים בהם התרחשה תאונת דרכים כאשר המנוע ברכב המנועי לא פעל (רע"א 9332/99 קנאפו נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נו(2) 808 (2002)); או כאשר הרכב המנועי התדרדר והתהפך (רע"א 6168/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שפסו (17.6.2014)).

כמו כן, הולכי רגל נפגעי תאונות בהם מעורבים אופניים חשמליים ולעתים רוכבי האופניים עצמם יפוצו על ידי קרנית כאשר הטלת עלויות אלו על קרנית שקולה להטלת עלויות על כלל ציבור משתמשי הדרכים באופן אשר בסופו של דבר יגרום ליותר נזק מתועלת.

לכן בסיכומו של דבר כאמור, מצטרף אני לחוות דעתו של חברי השופט עמית.

לפניי תביעה לתשלום פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

לבקשת התובע, ובהתאם לסעיף 6א לחוק הפיצויים ולתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) תשמ"ז – 1986, בית המשפט מינה את ד"ר יחזקאל טיטיון, מומחה בתחום האורתופדיה, לבדיקת התובע ולקביעת ממצאים לגבי מצבו הרפואי בעקבות התאונה שבה נגרם לו שבר בשוק ימין.

עוד הוא הוסיף כי בסופו של דבר התיק ניסגר על ידו כשמסקנתו היתה: "על פי חומר החקירה והראיות אשר מצביעות על כך כי במקום התאונה נימצאו ראיות כי בתאונה מעורב קטנוע אשר היתנגש בעמוד והחליק על הכביש ולא כפי שטוען הולך הרגל שניפגע מרכב חולף אשר ברח ממקום התאונה. לכן ממליץ לסגור את התיק מחוסר ראיות" (ראו "סיכום תיק חקירה" מתאריך 21.1.14 שהוגש בתאריך 12.3.19).

...

הנזק משנדחית טענתו של התובע כי נפגע בתאונת דרכים מרכב חולף, לא קמה חבותה של קרנית לפצותו בגין נזקיו הנטענים, והדיון בשאלת הנזק מתייתר.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובע ישלם לקרנית שכר טרחת עורך דין בסכום של 15,000 ₪ וכן יישא בהוצאות המשפט שהוציאה קרנית (על פי קבלות או רשומה ממוחשבת).

רקע ותמצית טענות הצדדים: התובע, יליד 16.12.1996, עותר במסגרת תביעתו דנן לפצוי בגין ניזקי גוף שנטען כי נגרמו לו כתוצאה מפגיעה ביום 26/10/13 בנסיבות המהוות לטענתו תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים.

על פי הנטען בכתב התביעה, בשעת לילה מאוחרת במועד האמור, נפגע התובע בתאונת דרכים מרכב שפגע בו בהיותו הולך רגל וברח.

...

המסקנה אליה אני מגיעה מכלל האמור הינה שלא היה מקום במקרה דנן לסטות מהכלל לפיו הנכות הרפואית של התובע חופפת את הנכות התפקודית.

על רקע האמור, אפנה עתה לבחינת הפיצוי לו עתר התובע במסגרת ראשי הנזק שנטענו בסיכומיו: הפסדי שכר לעבר; גם אם אסכים מבחינה עקרונית עם התובע כי זכאותו לפיצוי בגין ראש נזק זה צריכה להיות מחושבת החל הגיעו לגיל 18 (נוכח זאת שכאמור התובע לא שירת בצבא), לא מצאתי כי עלה בידי האחרון להוכיח כי נגרמו לו הפסד שכר בתקופה זו כלל; הן מאחר ולא שוכנעתי ששיעור הנכות מנע ממנו את היכולת לעבוד (החל מתום תקופת השיקום) והן מאחר שהתובע בחר להציג תלושי שכר בודדים בלבד (שחפפו חלק מתקופה זו), מבלי לספק הבהרה ביחס לחודשים שלא הוצג באשר אליהם כל מסמך רלוונטי לאינדיקציה אודות השתכרותו.

סוף-דבר: לאור כל האמור, הנני מורה על דחיית התביעה.

בפניי תביעה לפצוי בגין ניזקי גוף שהוגשה בגין טענה לפגיעה של רכב חולף (תאונת "פגע וברח") ומשכך הוגשה כנגדה "קרנית". קרנית הכחישה את חבותה וטענה כי דין התביעה להדחות.

מתוך המסמכים הרפואיים עולה תמונה כי מצד אחד צוין ע"י הרופאים כי מדובר בתאונת דרכים של הולך רגל ומצד שני, במסמכים רפואיים אחרים מצוין כי התובע נפגע ברכב לאחר שנדחף לכביש.

...

בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שהוגשה בגין טענה לפגיעה של רכב חולף (תאונת "פגע וברח") ומשכך הוגשה כנגדה "קרנית". קרנית הכחישה את חבותה וטענה כי דין התביעה להידחות.

יש לציין, כי העובדה שהתאונה הוגדרה לטענת התובע, ע"י משטרת ישראל כתאונת "פגע וברח, במועד הגשת התלונה בתאריך 8.7.14, אין לה כל משמעות מבחינת היכולת להעריך את הנסיבות האמתיות של תיק זה. נוכח האמור לעיל ולאחר שלא נתתי אמון בגרסת התובע ועדיו ומכל מקום, נטל ההוכחה מוטל על כתפי התובע והלה לא עמד בו, דין התביעה להידחות.

מצד אחד, התובע לא עמד בנטל הראייה והתביעה נדחית על בסיס זה. מצד שני, מדובר בתובע שנגרם לו עינוי דין רציני כאשר מדובר בתיק שהתנהל משנת 2016 ובזמן התאונה היה קטין (בן 17 וחצי), כאשר מדובר בנזק גוף, שאינו נזק של מה בכך.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ + מע"מ. סכום זה ישלם התובע לנתבעת תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

בכתב התביעה נטען כי ביום 7.11.17 ניפצע ונחבל התובע עת היה מעורב בתאונת דרכים בהתאם להגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") וזאת כאשר נדרס על ידי רכב חולף (להלן: "התאונה").

נטל השיכנוע בדבר אמתות גירסתו של התובע ביחס לנסיבות התאונה, מוטל כאמור לעיל על כתפי התובע, עליו להוכיח כי נפגע בתאונת דרכים כתוצאה מפגיעת רכב חולף שברח מן המקום, כשאין בידיו פרטים של הרכב ולא הסתייע בידו לאתר את הרכב הפוגע, כאשר על התובע גם להוכיח כי פעל בשקידה סבירה כדי לזהות את הנהג ואת הרכב הפוגע (ע"א 9096/11 קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' גבארין (10.7.12)).

בהמשך חקירתו הופנה התובע להודעתו שנגבתה על ידי חוקר הנתבעת ביום 29.1.19 (נ/2 9.11.22) ואישר את חתימתו עליה (עמ' 14), ושם העיד על נסיבות הארוע כך: "ביום התאונה בשעה 18:00 בערך נסעתי עם אחי וחבר שלי...לאיזור היער כדי לשבת שם (כמו פיקניק) עצרנו את הרכב לצד הכביש לכוון ...בעיר ירדנו מהרכב והתחלנו להוריד את הציוד שלנו. החברים חיפשו מקום ואני הורדתי את יתר הדברים. חזרתי לרכב כדי להביא את יתר הדברים בשר וכו', כאשר הלכתי לכיוון הרכב הייתי במרחק של בערך 7 מטר הגיע רכב שירד הכביש לשוליים ...שאני הייתי פגע בי נסיתי לברוח אבל פגע ברגל שלי. הרכב הגיע מאחרי אני נסתי ללכת לאחור לברוח מהרכב ואז הרגל הימנית היתה קדימה והיא נפגעה מהרכב." התובע ציין בהודעתו לחוקר כי אינו זוכר איזה חלק של הרכב פגע ברגלו וכן הוסיף כי ניחבל גם ביד ימין מהמראה של הרכב.

בנסיבות הפתאומיות של התאונה במקרה דנן ובחושך ששרר בעת התאונה, כשהתובע לא הספיק לראות את הרכב הפוגע בברור ונהג הרכב הפוגע ברח מהמקום, כאשר התובע פונה מהמקום לבית החולים והפניה למישטרה נעשתה, גם אם במועד מאוחר יחסית, בשל מצבו הפיזי של התובע בעקבות התאונה ובשל חוסר ידיעה והעובדה שפנה לעורך דין רק בשלב מאוחר יותר, אינני סבור כי ניתן לומר שהתובע לא פעל בשקידה סבירה כדי לזהות את הנהג ואת הרכב הפוגע.

...

לפיכך, דין התביעה להתקבל והנתבעת תפצה את התובע בגין נזקיו הנובעים מהתאונה.

הנתבעת תשלם לתובע הוצאות הליך זה בסך של 5,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים בדואר רשום ותודיע להם טלפונית על מתן החלטתי זו. ההחלטה מותרת לפרסום ללא פרטים מזהים של התובע.