תביעת נזיקין בגין תאונת דרכים: קביעת גובה הפיצוי

בעיניין חלוקת פיצוי ניזקי תאונת דרכים ביום 15.11.20 הגיש החייב בקשה בה טען שעבר תאונת דרכים, תבע את איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: "איילון") בגין ניזקי גוף וכי חברת הביטוח מעוניינת לשלם לחייב סך של 150,000 ₪ כולל שכ"ט עו"ד (להלן: "התביעה הנזיקית").

סעיף 3 לכללי לישכת עורכי הדין (תעריף מאקסימאלי לשכר טירחה בטיפול בתביעת לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), תשל"ז – 1977, קובע: "על אף האמור בסעיף 2, שכר טירחה בעד טפול בתביעה לפי החוק שהוגשה לבית המשפט שהסתיים בפשרה לא יעלה על 11% מהסכום שהוסכם לשלמו לנפגע על פי הפשרה". "הסכום שהוסכם לשלמו לנפגע על פי הפשרה" אינו הסכום המלא שסוכם, 150,000 ₪, אלא הסכום הנ"ל בקיזוז שכה"ט, משום שאחרת גובה עוה"ד שכ"ט על שכ"ט. לכן, שכה"ט לו זכאי עו"ד לזרוב מסתכם בסכום של 17,104 ₪, כולל מע"מ (11% + מע"מ, על סכום הפצוי שהוסכם לשלם לחייב – 132,896 ₪).

ייתכן שהסכום שנתבע מוגזם, אך נוכח ימי המחלה, הפסדי השכר לאחר התאונה עקב פיטוריו של החייב והירידה המשמעותית בשכרו, נראה שהסכום המגיע לחייב בגין הפסדי שכר עד היום (ובודאי שעד למועד בו יהיה החייב זכאי לקבל הפטר) עולה על סכום הפצוי שסוכם.

...

נוכח האמור לעיל, אני מורה כדלקמן הצעת החייב להעביר לקופה סכום של 30,000 ₪ ואת היתרה לידיו, נדחית.

]השופט י' עמית: ערעורים מאוחדים על החלטה מיום 27.1.2015 ועל פסק דין מיום 29.1.2021 של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רומנוב) בת"א 3498/09, במסגרתם נקבעה אחריות המערערת בע"א 2143/21 בגין ניזקי תאונת דרכים שנגרמו למערער בע"א 2704/21, וכן נקבע גובה הפצוי המגיע לו. רקע רלוואנטי המערער בע"א 2704/21 (להלן: המערער) הוא אזרח ישראלי שהתגורר מספר שנים בארצות הברית, ובעל רישיון אמריקאי לנהיגה באופנוע בנפח של 500 סמ"ק, שתוקפו עד ליום 7.2.2009.

המערער הגיש תביעה נגד הפול לתשלום פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק).

זאת, על מנת שיוכל לתבוע נזקיו מהם על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), ככל שערעור המערערת על פסק הדין הסופי יתקבל, ועל מנת למנוע את היתיישנות התביעה.

בית המשפט מצא כי על בסיס הראיות שהובאו בפניו ואשר פורטו על ידו, "שיש לקבל בעיקרה את טענת התובע, כי בעקבות התאונה נגרמו לו נזקים אשר פגעו ביכולת התיפקוד שלו וביכולת ההישתכרות שלו בצורה ניכרת". בשורה התחתונה קבע בית המשפט כלהלן: "יש להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההישתכרות של התובע בעקבות התאונה עד להיום, על שיעור של 50%. לנוכח טענת ד"ר מלצמן-צייחין שאם התובע יקבל טפול נכון מצבו עשוי להשתפר בעתיד, מצאתי לקבוע כי מכאן ואילך יש להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההישתכרות של התובע על 35%". על קביעה זו הלינו שני הצדדים.

...

המערער טען כי יש לדחות את ערעורה של הפול בכל הנוגע לשאלת האחריות.

אני סבור כי יש לקבל את הערכתו של בית משפט קמא שהעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות על 50% עד למועד מתן פסק הדין.

כך, בתשובה לשאלה אם מצבו של המערער נעשה גרוע יותר בעקבות הטיפול, השיב ד"ר מלצמן-צייחין כי "המצב הנוכחי שלו נובע מטיפול לא נכון". על רקע כל אלה, ולנוכח הספק הממשי אם המערער סובל מ-CRPS אם לאו, אני סבור כי ראוי היה להעלות את שיעור נכותו הרפואית.

סיכומו של דבר, שאציע לחבריי לדחות את ערעורה של הפול בשאלת האחריות ולקבל חלקית את ערעור המערער בשאלת הנזק כך שעל סכום הפיצוי שנפסק לזכותו, יווסף הסך של 621,000 ₪ נטו, קרי, יש להוסיף לסכום זה שכ"ט בשיעור של 13% בתוספת מע"מ. במאמר מוסגר: המשיבה 2, כלל חברה לביטוח, שהתנגדה לערעור הפול בשאלת האחריות, טענה כי הפול נלחמת למעשה על גבה-שלה, מאחר שבהתאם להסכם בינה לבין הפול, עליה לשאת ב-75% מסכום הפיצוי.

ברם, במקרה הנידון איני סבור שיש לשימוש במונח זה צורך במקרה הנידון וזאת לאור הילכת גירוגיסיאן המורה לנו שלעיתים אין צורך בקביעה פוזיטיבית של הנכות התפקודית וניתן לקבוע את כושר ההישתכרות על סמך ראיות ונתונים שיבואו בפני בית המשפט: "להבדיל איפוא מ"נכות רפואית" ומ"הפסד כושר הישתכרות", אשר קביעתם נידרשת לצורך קביעת הפיצויים בתביעה כמו זו שבעניינינו – תביעה בגין ניזקי גוף בתאונת דרכים – אין הכרח לקבוע את שיעורה של "הנכות התפקודית". בית-המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההישתכרות בלי שיידרש לקבוע את שיעור הנכות התפקודית.

בע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ נקבע לעניין משמעות הוכחת הנזק או אי הוכחתו לרבות בהליכים לפי דיני הנזיקין: "15. החזרת המצב לקדמותו הנו עיקרון על החל לא רק בדיני החוזים אלא גם בדיני הנזיקין. הכלל היסודי של שומת הנזק אשר הותוה בפסיקה הוא להשיב לקדמותו את מצבו של הצד שזכותו הופרה, קרי, לפצותו בכסף באופן בו יהא מצבו על אף ההפרה כאילו לא הופר החוזה (ראו ע"א 1/62 כרמי, עו"ד נ' שעשוע, פ"ד טז(2) 1190 (1962)). על הנפגע להוכיח את הנתונים העובדתיים ששמשו בסיס לחישוב גובה הפיצויים. לא די לו לנפגע, כי יוכיח, שבשל הפרת החוזה נגרם לו נזק אלא עליו גם להוכיח מהו הסכום שהוציא כדי להסיר את הנזק. בהקשר הנידון, אין נפקא מינה אם מדובר בפצוי על בסיס חוזי או פיצוי על בסיס נזיקי. לשון אחר; הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפצוי:....." ובהמשך: "16. הגישה הרווחת היא, כי על הנפגע להוכיח לא רק את עובדת הנזק אלא גם את שיעורו, כך שאפילו אם הוכיח הנפגע נזק, תדחה תביעתו אם לא הוכיח שיעור הנזק. במה דברים אמורים? במקרים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק ניתן להביא נתונים מדויקים, שומה על הנפגע התובע לעשות כן ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. אכן, מקום שהוכח קיומו של נזק, העובדה שאין אפשרות לחשב שיעור הנזק במדוייק, אין בה כשלעצמה כדי לשחרר את המעוול מתשלום פיצויים לניזוק. אין אנו נדרשים בהכרח לדיוק מתמטי ולוודאות מוחלטת. די כי הנפגע יוכיח את ניזקו ואת הפצוי המגיע לו בודאות סבירה, המתבקשת מנסיבות העניין (ראו ע"א 294/92 דרוק נ' אהרון, פ"ד מז (2) 23 (1993). להלן: ע"א 294/92). הווה אומר, כי במקרים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק קשה להוכיח בדייקנות ובודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, די לו לנפגע שיביא אותם נתונים, שניתן להביאם באופן סביר, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר (ראו ע"א 355/80 דלעיל)". ומן הכלל אל הפרט: התובע לא הביא ראיות להפסדי הישתכרות לעבר שכן מאז 2010 ו/או בסמוך לכך אינו עובד ומשתכר במסגרת הבטחת הכנסה.

...

ביום 8.3.20 הגישו הנתבעות בקשה לביטול ההחלטה מיום 6.2.20 ומנימוקי הבקשה נעתר בית המשפט ואפשר לנתבעות להגיש חוות דעת רפואית מטעמן.

נוכח האמור בתיעוד הרפואי ממועד התאונה ואילך אני סבור שהנכות התפקודית נמוכה משיעור הנכות הרפואית או לפחות מזו הנטענת על ידי התובע.

גם בטיעון זה יש לחזק את המסקנה שמעבר ל-3 חודשים לא נזקק לעזרה ולא יזדקק לה בעתיד.

בנסיבות תיק זה ולאחר ששקלתי את שאלת האחריות המוטלת על מי מהצדדים, את העדר הראיות בנוגע לשיעור הנזק, את התהיות והספיקות העולות ממכלול העדויות והתיעוד הרפואי אני סבור כי בשקלול כל האמור לעיל על הנתבעות ביחד ולחוד לפצות את התובע בסך של 25,000 ₪ .

בהקשר זה נטען כי הסתבר שהחייב הגיש תביעת נזיקין לפיצויים בגין תאונת דרכים שניה שעבר בשנת 2015 (ת"א (שלום י-ם) 53324-06-16) (להלן: תביעת הנזיקין), שקרתה בנוסף לתאונת הדרכים הראשונה שעבר, וכי הוא עתיד לקבל פיצויים גם בתביעת הנזיקין החדשה.

בעקבות המידע הנ"ל, שהתגלה כאמור, ולאחר שהתבררה היקפה של תביעת הנזיקין (כאשר סכום הפצוי בכללותו שהחייב עשוי לקבל הוערך אז בסך של כ-250,000 ש"ח) – המליץ הנאמן, בדו"ח שהגיש לבית המשפט, על הוספת סך של 40,000 ש"ח לתכנית הפרעון שאושרה.

לצדו של העירעור הוגשה הבקשה הנ"ל לעיכוב ביצוע פסק הדין, נושא העירעור, במסגרתה נטען על-ידי המערערת כי סכויי העירעור גבוהים, נוכח הסתרת קיומה של תביעת הנזיקין על ידי החייב, שאר הצהרותיו הכוזבות הנטענות, והסברה, שהעלתה המערערת, כי יש בידיו אמצעים כספיים נוספים.

התוספת שנקבעה בפסק הדין, נושא העירעור וההשלמה שמדובר בה כאן מבטאות את חלקה היחסי של המערערת בנשייה, לאחר שקופת הפרוק תזוכה ב-1/3 (54,566 ש"ח) מתוך הסכום שהמשיב 1 זכה בו בתביעת הנזיקין (163,700 ש"ח, בעקבות ניכוי הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 25,800 ש"ח, ובסך הכל: 189,500 ש"ח כאמור).

...

הכנ"ר, אליו הצטרף הנאמן, הביעו דעתם כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות, שכן מאזן הנוחות לא נטה, לשיטתם, לטובת המערערת, שהרי צו המונע בירור תביעת הנזיקין, שגם אותו ביקשה המערערת – לא יועיל לצדדים, ואף סיכויי הערעור לא נראו מבטיחים, שכן עניין ג'ינר, נפסק לאחר מתן פסק הדין, נושא הערעור, ונראה שאין בו כדי להטות את הכף לטובת המערערת, באשר בית המשפט המחוזי הנכבד נתן ממילא דעתו לנושאים אותם מעלה המערערת בערעורה וכן התייחס לשיקולים שנמנו בעניין ג'ינר.

בסופו של דבר – הבקשה הנ"ל לעיכוב ביצוע פסק הדין, נושא הערעור נענתה באופן חלקי בלבד, כך שחברנו, השופט ד' מינץ, התיר להמשיך ולנהל את תביעת הנזיקין, אך הורה כי סך של 20,000 ש"ח מתוך כלל כספי הפיצויים שייפסקו לטובת החייב, אם ייפסקו, לא יועברו לידיו עד למתן פסק דין בערעור.

נוכח כל האמור לעיל – הערעור נמחק ללא צו להוצאות, בכפוף למימוש המוסכם בפיסקה 11 שלעיל, אשר בא כתוספת לפסק הדין, נושא הערעור.

בעקבות התאונה, הגיש הנפגע תביעת נזיקין לבית משפט השלום בעפולה ת"א 41138-11-16 פלוני נ' א.ד.נ נביל מהנדסים בע"מ ואח'.

ביום 4/4/22 ניתן פסק דין ובו חויבו הנתבעות (לרבות קבוץ רמות מנשה שנתבע בתביעת הנפגע) לשלם לנפגע פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו, לאחר ניכוי תגמולי המל"ל. בשל העובדה שנזקי התובע נבלעו בתגמולי המוסד לביטוח לאומי, ובשים לב כי מדובר בתביעה נזיקית כנגד צד ג' שאינו המעסיק, קבע בית המשפט (כב' השופט ויסאם ח'יר) כי התובע זכאי לפצוי בשיעור של 25% מסך נזקיו, אותם העמיד בית המשפט על סך 696,722 ₪.

ערעור הנפגע הופנה כנגד כל מרכיבי פסק הדין לרבות מרכיב שכר טירחת עורך הדין שמהוה כ- 12.5% מסכום הפצוי שקבע בית המשפט כאשר לטענתו שכר הטירחה צריך לעמוד על שיעור של 20% מגובה הפצוי, ערעור קבוץ רמות מנשה הופנה כנגד עצם חיובו בתשלום לתובע וכן הוגש ערעור מטעם הנתבעות 1 ו- 2.

עם זאת, יש צדק בטענת הנתבעות כי ככלל, בתי המשפט פוסקים שכר טירחה בשיעור של 20% בתביעות נזיקין שאינן תביעות על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה- 1975.

...

לאור האמור, אני מקבלת חלק מטענת הנתבעות בעניין זה. אכן נראה כי לו היה מחושב שכר הטרחה בבית משפט השלום לפי 20% מסך של 174,180 ₪ בתוספת מע"מ, הסכום הכולל שהיה פוסק בית המשפט לשלם היה עומד על סך של 40,758 ₪, כאשר נפסק סכום של 26,000 ₪.

איני מקבלת את טענת הנתבעות כי גם הסכום הנותר של 25,000 ₪ שולם בגין הוצאות נוספות לרבות חוות דעת, וזאת כיוון שבית המשפט המחוזי בפסק דינו מורה כי בנוסף לסך של 40,000 ₪ על הנתבעות לשלם כמפורט בסעיף 84 לפסק דינו של בית משפט השלום.