תביעת אלמנה נגד חברת ביטוח וקרנות השוטרים על סכום ביטוח חיים

התובעת היא אלמנתו של המנוח ג'ורג' נימרי ז"ל אשר בכל הזמנים הרלוואנטיים לתביעה היה מבוטח אצל הנתבעת בביטוח חיים קבוצתי לחברי קרנות השוטרים (פוליסה מס' 896226438).

אולם, כאמור, מאחר שממלא מצאתי כי התובעת זכאית לסכום הביטוח לו טענה, ומאחר שהחבות החוזית והביטוחית חלה על חברת הביטוח ולא קיימת עילה שכזאת כנגד קרנות השוטרים שהנה כאמור שלוחה בלבד לצורך עריכת הביטוח, דין התביעה כנגד קרנות השוטרים להדחות וכך אני מורה.

...

הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות שכן הפוליסה עליה הסתמכה התובעת הסתיימה לטענתה ב8/16 ובעת פטירת המנוח כבר חלה פוליסה חדשה במסגרתה עמד סכום הביטוח על 50,000 ₪ בלבד.

דיון לאחר שעיינתי במסמכים המונחים בפני ושקלתי את טענות הצדדים ועדויותיהם, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל ,אם כי התובעת אינה זכאית לריבית מיוחדת, או לפיצוי נוסף מעבר להפרש סכום הביטוח לו הייתה זכאית ואשר לא שולם לה במלואו.

ע"פ סעיף 28 א' לחוק: "מבטח בביטוחים אישיים, שלא שילם את תגמולי הביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב, במועדים שבהם היה עליו לשלמם לפי סעיף 27, יחייבו בית המשפט, ולעניין מבטח כאמור בביטוחים שאינם ביטוחים אישיים – רשאי בית המשפט לחייבו, בתשלום ריבית מיוחדת בשיעור שלא יעלה על פי שלושה מן הריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961, שתחושב על תגמולי הביטוח האמורים ועל תוספת הפרשי ההצמדה על תגמולים אלה לפי סעיף 28, מהמועדים בהם היה על המבטח לשלמם עד תשלומם בפועל; הריבית המיוחדת תשולם בנוסף לריבית האמורה בסעיף 28.לעניין זה, "ביטוחים אישיים" – ביטוח חיים, ביטוח תאונות אישיות, ביטוח רכב (רכוש), ביטוח דירות ותכולתן, ולמעט ביטוח אחריות" ההלכה הפסוקה הינה כי חיוב ע"פ סעיף 28 א' שהינו בגדר סנקציה עונשית, ייפסק רק "באותם מקרים שחברת הביטוח עשתה שימוש בהליך המשפטי כדי לעכב את התשלום ולהתיש את המבטח" (ע"א 4816/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. ישר פ"ד מט' (2) 749, 777).בצד הסנקציה העונשית הקבועה בחוק, הכירו ביהמ"ש בזכותו של המבטח לברר את חבותו וככל שיצביע על טעם ענייני לכך שלא שילם את התגמולים, אף אם בסופו של דבר יתברר כי טעה, לא יחויב בפיצוי העונשי כאמור.

אינני מקבלת גם את הדרישה לפיצוי בגין הפרת חוזה.

לאור כל האמור,אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך של 50,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום 7.3.17 ( ממועד ההכרה של הנתבעת בפיצוי החלקי ) ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪.

עובדות התביעה והשאלות שבמחלוקת, בתמצית מונחת בפניי תביעה כספית על סך של 330,000 ₪ אשר הוגשה על ידי ד"ר סבטלנה זובטיס (להלן: "התובעת"), אלמנתו של המנוח אלכסנדר זובטיס ז"ל (להלן: "המנוח"), ובה מבקשת התובעת להצהיר כי פוליסת ביטוח החיים של המנוח תקפה ולהורות כי התובעת הנה זכאית לדמי הביטוח מכוח היותה יורשתו הבלעדית של המנוח.

התביעה הוגשה כנגד שתי נתבעות: נתבעת מס' 1 היא עמותת קרנות הסוהרים בה חברים עובדי שירות בתי הסוהר ובכלל המנוח (להלן: "קרנות הסוהרים") ונתבעת מס' 2 היא חברת הביטוח ה"פניקס" (להלן: "הפניקס") אשר ביטחה את חברי קרנות הסוהרים בפוליסת ביטוח חיים קבוצתית בה נכלל המנוח כמבוטח.

העובדות של תיק זה ברובן אינן שנויות במחלוקת: המנוח החל עבודתו כרופא בשירות בתי הסוהר (להלן: "שב"ס") בשנת 2000 כאשר בעת גיוסו, הצטרף המנוח כחבר בעמותת קרנות הסוהרים ולקרן הישתלמות וחסכון לשוטרים וסוהרים; אין מחלוקת שלמנוח גם קרן הישתלמות וחיסכון לרופאים החל משנת 1996.

מוסכם על הצדדים שלמן שנת 2000 ועד לחודש ינואר 2011 שילם המנוח את פרמיית פוליסת ביטוח החיים, על דרך ניכוי סכום קבוע משכרו החודשי והעברתו באמצעות קרנות הסוהרים לחברת הביטוח.

...

מסקנתי היא שלא יכול להיות כל הסבר אחר לאי ניכוי החל מחודש פברואר 2011, אלא קבלת הודעת הביטול וביצוע ביטול כמבוקש.

לטעמי גם מבחני ההיגיון תומכים במסקנה זו. דווקא הביטול של הביטוח הינו בניגוד לאינטרס של הפניקס וקרנות הסוהרים, ופעולה בניגוד לאינטרס מחזקת את המסקנה כי היא בוצעה כראוי.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

לפניי היתנגדות לבצוע תביעה על סכום קצוב בסך 48,155 ₪, שהגיש הבנק כנגד המבקשת, אלמנתו ויורשתו של מר לזר גבריאלוב ז"ל (להלן: "המנוח"), לתשלום יתרת הפיגורים בהלוואת משכנתא, שנטלו המנוח והמבקשת מהבנק ביום 16/4/08 (נספח 1 לכתב התביעה בהוצל"פ).

כאשר הבנק מייעץ ללקוח להשקיע בקרן נאמנות מסוימת שבה יש לבנק אינטרס, תחול עליו חובת נאמנות רחבה יותר מאשר במקרה שבו הבנק מעניק הלוואה ללקוח ואין הוא יודע כלל לאיזו מטרה נילקחה הלוואה זו" (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח, מח(2) 573 (1994) פסקות 4-5), (הדגשה שלי, ג.ס.ב).

המבקשת צרפה מכתב של הבנק, לאחר פניות חוזרות ונשנות של באי כחה אליו, מיום 3/1/17 (נספח 5 להתנגדות), בו נכתב כך: "מצ"ב הודעת חברת הביטוח מיום 27.6.14 על התראה לביטול פוליסת ביטוח החיים עקב אי תשלום פרמיות, המכתב על התראת ביטול נתקבל בבנק עתה, עם מכתב הסבר לדחיית התביעה". מכתב הבנק מעיד כי מכתב ההתראה של סוכנות הביטוח לא היתקבל במועד בו הופק, קרי, 27/6/14, וב"כ המשיב, לא צרפה מכתבים נוספים או אישורי מסירה למבקשת ולמנוח לאותה תקופה.

מפאת חשיבותו יצוטט הסעיף במלואו: "הבנק פטור מלדרוש או לתבוע מחברת הביטוח את תשלום תגמולי הביטוח כאמור ולא יהיה אחראי לאי תשלום תגמולי הביטוח על יד חברת הביטוח, מכל סיבה שהיא. אם חברת הביטוח לא תשלם לבנק את סכום הביטוח ... תשארנה בעינן חבויות הלווה והערבים לפרוע לבנק את יתרת ההלוואה על פי תנאי חוזה ההלוואה". המבקשת לא טענה נגד חבותה על פי חוזה ההלוואה, אך אין בכך כדי להצדיק את טענת המשיב בשלב זה, טרם מיצוי ההליכים נגד חברת הביטוח, כי אין בפי המבקשת הגנה וכי חובתה לפרוע את יתרת הפיגורים.

...

חוזה אחיד האמור לעיל מלמד כי יש יסוד גם לטענת המבקשת לעניין היות התנאי בסעיף 23(ב)3.2 לחוזה ההלוואה תנאי מקפח בחוזה אחיד, ולפחות ביחס המסקנה שב"כ הבנק מבקשת ללמוד מהרישא שלו.

מכל האמור, אני קובעת כי יש למבקשת הגנה לכאורה בטענותיה, ויש לבחון בהליך המשפטי את פעולות הבנק, המוטב, בעל העניין בביטוח, כבעל שליטה בסוכנות הביטוח וכבנק במסגרת חובותיו לפי חוזה ההלוואה, החוק והפסיקה.

אני סבורה כי החלטה זו מיטיבה עם שני הצדדים, וממליצה למשיב לתקן את כתב התביעה, כך שיכיל את מלוא הסעד, מלוא יתרת ההלוואה, ולא רק את הפיגורים.

משסכום הנכויים עלה על סכום הנזק, ומשתאונת הדרכים אירעה בנסיעה ברכב בשירות מעביד – נתון שמנע מבית משפט קמא לזכות את המערערים בפצוי המתבטא ב25% מן הנזק - לא היה מנוס מדחיית התביעה, וכך אמנם נקבע.

המשיבה גם כופרת בטענת המערערים לפיה באה פנסיית השארים בגדריו של חוזה ביטוח ועל כן פטורה מניכוי, ונסמכת על פסיקה, שאתייחס אליה להלן, לפיה נדחתה טענה דומה בהקשר ליורשי שוטר במשטרת ישראל שקבלו פנסיית שארים לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] תש"ל-1970, המכיל סעיף זהה בניסוחו לסעיף 64(ד) לחוק גמלאות הצבא, ונקבע כי יש לנכות מסכום הפצוי את קיצבאות השארים המושלמות על ידי משטרת ישראל.

נימוק ראשון להעדפת גישת הנכוי הוא פסיקת בית המשפט העליון בע"א 4574/11 עיזבון ויורשי המנוח נזאל אג'וד נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן - מקרה נזאל אג'וד) שעניינו דומה מאד לנסיבות העניין שלפנינו: שוטר ששירת במשטרת ישראל, יצא לגימלאות, נהרג בתאונת דרכים, אלמנתו מקבלת קצבת שארים ממשטרת ישראל, וסעיף חוק זהה בניסוחו.

ב"כ המערערים מפנה, ובצדק, לע"א 3045/07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' רות מאיר (להלן - מקרה רות מאיר), שאף שם התעוררה אותה דילמה בהקשר לחוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו) התשל"ז- 1977 (להלן- חוק גמלאות רשויות מקומיות), משסעיף 5ג(ד) קובע אף הוא, בדיוק כפי נוסח סעיף 64(ד) לחוק גמלאות הצבא, כי "לענין סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], רואים גימלה כזכות הנובעת מחוזה". אף שבית המשפט העליון (כבוד השופט ריבלין) מציין כי "שככלל יש לנכות מתביעות התלויים והעזבון את תשלומי פנסיית השאירים שמקבלים התלויים לפי חוק הגימלאות", הוא מאמץ את התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט יצחק עמית בשבתו בעת ההיא בערכאה זו) ופוסק: "עם זאת, במקרה שלפנינו קבע בית המשפט המחוזי כי העיריה לא הגישה תביעת שיפוי כנגד המבטחות משך למעלה מעשר שנים (נכון ליום מתן פסק-הדין. בית-המשפט למד מכך כי הערייה המחתה את זכותה לשיפוי לטובת העזבון והתלויים. אין, לטעמי, הצדקה להתערב בקביעה זו, ובמיוחד כך משהיא עולה בקנה אחד עם פסיקה קודמת...על-כן, בנסיבות מקרה זה, אין להתערב בהוראת בית- המשפט המחוזי לפיה לא ינוכו תשלומי פנסיית השאירים מן הפיצויים המשתלמים לעזבון ולתלויים" (פסקה 13 סיפא).

כפי שצויין בע"א 8961/16 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח חובה: "אשר לתגמולי הפנסיה שצפויה האלמנה לקבל החל ממועד צאתו של המנוח לגימלאות, יש ממש בטענה כי מדובר בהכנסה שהייתה מושגת ממילא ולא צמחה בעטיה של התאונה. למרות זאת בית המשפט המחוזי דחה את הטענה, בנימוק כי 'בעת חישוב ההפסד בשנים האבודות הובאה בחשבון הכנסתו של המנוח מפנסיה אילמלא התאונה. אם מצידו השני של המטבע לא ננכה את תגמולי פנסיית השארים המשתלמים לאלמנה בעטיה של התאונה נגרום להפרת אותו איזון שבין חישוב ההפסדים לבין הנכויים ולמעשה נעניק לאלמנה פיצוי כפול' (פסקה 39). נימוק זה נראה משכנע. במסגרת פסק הדין, המערער כבר זכה לפצוי בגין הכנסותיו הצפויות מקרן הפנסיה בתקופה שלאחר גיל הפרישה (פסקה 30), ולכן אם נתעלם מהתגמולים שיושלמו לאלמנה בפועל, היא תזכה למעשה לכפל פיצוי" (השופט יצחק עמית, 14.06.2017).

כך גם אין חולק כי בהנתן האמור לעיל אין לאוצר המדינה, החייב בתשלום קצבת השארים לאלמנה, זכות חזרה אל המשיבה כמי שחבה בתשלום פיצויים לעיזבון המנוח מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975, זכות המעוגנת בהוראת סעיף 64 (א) לחוק גמלאות הצבא, זאת משהקצבאות אינן משולמות בגין תוצאות התאונה, שהאחריות לה מוטלת על צד שלישי, המשיבה- "... אין כל צידוק לשפות את המדינה בגין תשלומים המוטלים עליה על-פי מהלכם הרגיל של הדברים. מטרתה של הוראת החוק היא ליתן למדינה שיפוי בגין פיצויים ששילמה ושהאחריות לתשלומם מוטלת על צד שלישי, ואלולא התאונה לא הייתה המדינה חייבת לשאתם. מטרתה של הוראת החוק אינה ליתן למדינה שיפוי בגין גימלה ששילמה, ושדיני שירות המדינה, על פי מהלכם הרגיל, מחייבים אותה בתשלומם" (ע"א 60/82 בן יוחנן ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מ(4) 431) (ראו בנוסף: ע"א 495/85 מדינת ישראל נ' זדה כהן, פ"ד מה(1) 635) לא למותר לציין כי עקב פטירתו של המנוח משתלמת לידי אלמנתו קצבה חודשית בסכום נמוך מזו ששולמה למנוח בחייו.

...

יונה אטדגי, שופט השופטת ש. יעקובוביץ: כחברתי השופטת שבח סבורה אני כי דין הערעור ככל שעניינו באופן חישוב הכנסות המנוח לצורך הערכת נזקו של העזבון בגין הפסד הכנסה ב"שנים האבודות" להידחות.

שלומית יעקובוביץ, שופטת התוצאה על דעת כלל חברי המותב – הערעור נדחה.

לאור היות הרוצח שוטר בתפקיד הוגשה תביעה זו הן כנגד מדינת ישראל, והן כנגד עיזבונו.

עוד טוענים התובעים, כי טרם מותו קיבל המנוח סך של 1,470 ₪ מהמוסד לביטוח לאומי, בגין 25% נכות אשר נקבעו לו. לדבריהם, על פי הלכת חננשוילי (ע"א 248/86 עיזבון חננשוילי לילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח, פ"ד מה(2) 529), יש לקבוע כי על הנתבעים לפצות את התובעים אף בגין אובדן גימלה זו. בגין הפסדי התלויים, דורשים התובעים סך של 4,103,290 ₪, זאת בגין הפסד השתכרות ופנסיה, אובדן הטבת רכב, הפסד שירותי אב ובעל, עזרה מקצועית לילדים וגילום חוסר הוודאות באשר להשתכרותה של האלמנה.

כך קבע כב' מ"מ הנשיא (כתוארו אז) י' זוסמן: "ב-ד"נ 14/68, ("לפידות" חברת נפט לישראל בע"מ, ואח' נגד לאה שליסר, ואח'; פד"י, כרך כג(1), ע' 771), אושרה הלכתו של בית-משפט זה (בהילכת "לפידות") לפיה מתעלמים מסיכויי האלמנה להינשא כאשר קובעים את שיעור הנזק שעל המזיק לשלם לה על-פי סעיף 78 לפקודת הנזיקין.

בע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (להלן: "הילכת אטינגר"), כתב כב' השופט (כתוארו אז) א' ריבלין, בעיניין זה כך: "ההלכה שנפסקה, ברוב דעות, בע"א 372/65 דהאן נ' פרנסיס, פ"ד יט(4) 192, היא כי אין לפסוק פיצויים בגין כאב וסבל, מקום שהכרתו של הניזוק ניטלה ממנו מרגע הפגיעה ועד לרגע המוות. בפרשת פרייליך פסק הנשיא (אז השופט) ברק, כי "אבדן ההכרה נזק בר-פיצוי הוא, שכן אבדן ההכרה שקול כנגד צמצום תוחלת החיים, ודבר אחרון זה הוא נזק בר-פיצוי. הפצוי אינו על הכאב והסבל שבמודעות לנזק אלא על אבדן החיים כולם, פרט לרוח החיים, בתקופת אבדן ההכרה". " (שם, עמ' 750) (כן ראו: דוד קציר, פיצויים בשל ניזקי גוף, מהדורה חמישית, עמ' 891) במקרה דנן, על פי דו"ח נט"ן ודו"ח הפטירה, מותו של המנוח נגרם על ידי יריה, והמנוח מת מוות מהיר ולא סבל יסורים ממושכים. יצויין, כי לא הובאה שום ראיה לסתירה הנחה זו. על כן אין אני פוסק פיצויים בראש נזק זה.

אכן, סכום זה לא הוכח, וככלל, נזק ממוני עליו להיות מוכח, אולם כבר נקבע כי כאשר עסקינן בהוצאות האבל והקבורה, יכול בית המשפט לפסקו על דרך האומדנה (ראו: ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, דקל, הוצאה לאור, מהדורה חמישית, חיפה, התשס"ג – 2003; ת"א (ירושלים) 6456/04 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2005(4), 2670; ת"א (מחוזי, תל-אביב-יפו) 1924/99 צרור אורנית ואח' נ' המגן חברה לביטוח בע"מ ואח'.

המדובר ברשלנות רבתי, הנובעת משיקולים של טיוח והגנה על שוטר שסרח.

בע"א 4431/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' אורנית צרור, תק-על 2006(3), 2260 (להלן: "הילכת צרור"), נקבעה הדרך בה יש להחיל את הכלל בדבר פסיקת "הגבוה מבין השניים". במקרה דנן, בו יורשי המנוח הנם אף תלוייו, ואין אחר, עומדים זה מול זה תביעת העיזבון ותביעת התלויים.

על פי חוות דעתו האחרונה, המעודכנת לסוף שנת 2005, יש לנכות בגין תגמולי המל"ל סך של 603,315 ₪ ובגין תשלומי קרן הפנסיה מקפת, סך של 1,025,029 ₪.

...

לאור כך, אני מורה כי מסכום הפיצויים שנפסק לעיל, ינוכו תגמולי המל"ל, כאשר תגמולי העבר משוערכים ליום מתן פסק הדין (הצמדה וריבית), והתשלומים העתידיים מהוונים אף הם ליום מתן פסק הדין.

לאור האמור, אני קובע כי נתבעים 1,2 יפצו את התובעים בסכום 2,665,897 ₪ בנכוי תגמולי המל"ל, כאמור בסעיף 19.

התובעים 1,2 יישאו באגרת בית המשפט ובהוצאות התובעים כפי שיישומו, וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ. לאור הסכמות הצדדים, התביעה כנגד נתבע 3 נדחית בזאת, ללא צו להוצאות.