תביעה לפיצוי בגין אי תשלום הוצאות קבועות, הפרת הבטחה שלטונית ועוגמת נפש

זוהי תביעה לפצוי בגין אי תשלום רכיב של "הוצאות קבועות נטו", פיצוי בגין הפרת הבטחה שלטונית –מנהלית ועוגמת נפש.

...

בכל הנוגע להסכם הקיבוצי של מפעילי האוטובוסים – משמדובר בטענה חדשה אשר הועלתה רק בשלב הסיכומים ומבלי שהתובע הוכיח תחולת ההסכם על יחסי העבודה עם הנתבעת – אין מקום להתייחס לטענות אלה ודינן להידחות.

לפיכך ובהעדר כל הסבר אחר מצד התובע המצביע על המקור הנורמטיבי לתשלום רכיב ההוצאות, מקבלים אנו את גרסת הנתבעת אשר נתמכה בראיות ולפיה רכיב זה משולם כהטבה לעובדים המשמשים נהגים קבועים וברשותם רכב צמוד.

לפיכך משנדחתה טענת התובע בדבר הבטחה מנהלית שניתנה לו, הרי שאין בה כדי לבסס זכאותו לרכיב ההוצאות וממילא אין התובע זכאי לקבל פיצוי כלשהו בגין "הפרת הבטחה". סיכום נוכח האמור לעיל ומשהגעתי למסקנה, כי רכיב הוצאות קבועות נטו שולם לנהגים קבועים שברשותם אוטובוס צמוד, וכי קריטריון זה לא התקיים אצל התובע במהלך התקופה השנייה, ומשלא הוכחה טענת התובע בדבר הפרת הבטחה מנהלית או שלטונית – הרי שדין התביעה להידחות.

ההליך בבית הדין האיזורי בבית הדין האיזורי לעבודה בירושלים הוגשה תביעה של המשיב 1 (להלן: "מר אליהו") נגד מדינת ישראל-משרד ראש הממשלה, מר עזרא סיידוף סמנכ"ל נכסים ומבצעים במשרד ראש הממשלה ונגד חברת קלינור אחזקה בע"מ. במסגרת התובענה, עתר מר אליהו לפצוי בגין העסקה פוגענית, פיצויים בגין נזקים ממוניים ובלתי ממוניים שנגרמו לו לטענתו בשל הפרת הבטחות שלטונית, פיצויים בגין אי מתן מנוחה שבועית, גמול בגין עבודה בשעות נוספות בשבת, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד ופיצויים בגין אי הפקדת דמי גמולים בסך 655,095 ₪ אשר הועמדו לצרכי אגרה על סך 500,000 ₪ (קרן).

המשיבה 3 חויבה לשלם למר אליהו פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך 15,000 ₪, פיצוי בגין עגמת נפש בסך 10,000 ₪ ופצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך 4,922 ₪.

גם בתיק שלפניי, כפי שנקבע אף בתיק של מני נפתלי, סכויי העירעור אינם מצדיקים מתן זכות ערעור, שכן עיקר טענותיה של גב' נתניהו מכוונות כנגד קביעות עובדתיות מובהקות של בית הדין קמא, וכידוע ערכאת העירעור ממאנת להתערב בקביעות מסוג זה. לסיום אוסיף עוד כי אין בהגשת ערעור על ההחלטה בעיניין מני נפתלי כדי לרוקן אותה מתוכן, ומובן שכל עוד העירעור לא היתקבל נימוקיה עומדים בעינם.

גב' נתניהו תישא בהוצאות מר אליהו בגין הליך העירעור בסך של 3,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה שמה שקבעתי בעניין מני נפתלי בדבר זכותה של גב' נתניהו לערער על פסק דין שלא הייתה צד לו בערכאה הדיונית, ישים גם לענייננו בתיק דנן.

לגב' נתניהו אפוא לא נתונה זכות ערעור על פסק הדין של בית הדין קמא ולפיכך דין הערעור מטעמה להימחק על הסף.

סוף דבר נוכח האמור לעיל, לא נתונה לגב' נתניהו זכות להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין קמא ולפיכך הרי שהערעור נמחק בזאת.

בית המשפט קמא כתב בסעיף 8 שבעמ' 34 לפסק הדין כדלקמן: "משהוכח בפני כי התובעים מתגוררים בבית אשר ניבנה בסמוך ובקרבה יתרה לכביש סואן ולפיכך לא ניתן לפתוח חלון הבית או להנות מגינתו, בהיתחשב בגילם של התובעים אשר גם הוא אינו מאפשר להניח כי יכולים הם להמשיך ולהתגורר בבית, אשר היה מקום להכריזו נכס הנמצא בשימוש חורג שיש להפסיקו, אין מקום אלא להורות על פיצוי אשר יספיק לאפשר לתובעים למוצא בית מגורים אחר. משכך על הנתבעים לפצות התובעים הן בגין עלות הקמת בית חלופי, הן בגין הריסת מחוברים ונלווים והן הוצאות לרבות דיור חלופי והוצאות מעבר עד סיום עבודות הקמת הבית החלופי". בית משפט קמא קבע כי מקום להכיר בנזק בגין ירידת ערך "משום שכבר קבעתי לעיל כי מדובר בתובעים אשר הוכרחו להשאר להתגורר בנכס אשר היה מקום להכריז על המשך השמוש בו שימוש חורג והם הביעו דעתם לא אחת כי הם מבקשים דיור חלופי אחר". מאידך נקבע כי על הנתבעים לפצות "על הסבל, עוגמת הנפש וההוצאות הרבות שנגרמו להם בשל העובדה כי הם הוכרחו להשאר להתגורר בבית בתנאים שאינם סבירים, בסמוך לכביש סואן מאז שנת 2000 והוכרחו לנהל הליכים משפטיים ארוכים וסבוכים (...)". בסיכומו של דבר החליט בית המשפט קמא לקבל את התביעה במלואה ולחייב את הנתבעים לשלם לתובעים סך כולל של 180,320 $ העומדים, נכון ליום 24.8.2011, על סך של 1,432,230 ₪ "(...) וזאת כפצוי בגין מניעת זכות התובעים לתבוע פיצוי המגיע להם לאור התנהלותם הכל כאמור לעיל". כן חויבו הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 80,000 ₪.

והוא הדין באשר לקביעה כי המערערות התרשלו בהתנהלותן ובאשר לעניין הפרתה של הבטחה שלטונית – בית המשפט לא קבע מהו הנזק שניגרם, מה שיעור הפצוי המגיע למשיבים ומהו סכום הפצוי שנפסק בגין כל ראש נזק.

עולה מן המתואר בתצהירי המשיבים, שהמגעים וחילופי הדברים עם ראש הערייה לא הבשילו לכדי "הבטחה שלטונית". הגם שראוי היה, כי היתנהלות המערערות כלפי המשיבים תהא היתנהלות המתחשבת במצוקה אליה נקלעו המשיבים, הרי העובדות כפי שמתוארות על-ידי המשיבים עצמם בתצהיריהם, כמצוטט לעיל, מלמדות שכבר במעמד הביקור בביתם של המשיבים סבר נציג מהנדס העיר, שייתכן וניתן יהיה לסלול את הכביש ללא צורך בתשלום פיצוי למשיבים.

נוסיף עוד, כי גם אם הוכיחו המשיבים "הבטחה" של ראש הערייה בענין הנידון, אין לראות בכך הבטחה שלטונית מחייבת, שכן "הבטחה" זו אינה עונה על הדרישות הקבועות בדין על מנת שהבטחה זו תחייב את הרשות.

...

אילו היו המערערות פועלות בעניין תוכנית כ/150 בהתאם לנדרש בהוראות חוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965, והיתה מופקדת תוכנית מפורטת (כמתואר בפסק הדין של חברת הירדן כמצוטט לעיל), רשאים היו המשיבים להגיש התנגדות בהתאם להוראת סעיף 100 של חוק התכנון והבניה, ואילו היתה ההתנגדות נדחית, רשאים היו המשיבים לערור בפני וועדת הערר (סעיף 112 של חוק התכנון והבניה).

התוצאה היא, שמזה כשלוש-עשרה שנה, מאז נסלל הכביש במלואו, נמשך סבלם של המשיבים שכדבריהם "חיים כאי תנועה חי, סופגים זיהום אוויר ורעש וחיים בפחד מתמיד שמא רכב יסטה במעט ויתנגש בבית". ברי, שכל האמור לעיל הינו בגדר מטרד ליחיד הגורע באופן משמעותי מאיכות החיים ותנאי החיים של המשיבים, נמשך מזה שנים רבות, ומסב להם עוגמת נפש משמעותית.

בהביאנו בחשבון את כל האמור לעיל, אנו מעריכים את הפיצוי המגיע למשיבים בסכום של 200,000 ₪, נכון לתאריך היום, בתוספת שכ"ט עו"ד בסכום של 35,000 ש"ח, ומע"מ כחוק על שכר הטרחה, נכון לתאריך היום.

המשך הדיון בתביעה העיקרית: בהמשך הוגשו כתב תביעה מתוקן ונתבע במסגרתו, נוסף על הסעדים שנתבעו קודם לכן, סעד של פיצוי כספי בשיעור של 100,000 ₪ בגין "ההוצאות, עוגמת הנפש והפגמים שנפלו בהליך האיתור וההשגה ופסילתו של [המערער] שלא כדין" (להלן - הסעד הכספי).

פסק הדין בפסק דין מפורט ומנומק היטב דחה בית הדין האיזורי את תביעת המערער, בקבעו כי על אף שנפלו פגמים מסוימים בהליכי האיתור, הם אינם יורדים לשורשו של עניין ועל כן לא מצדיקים את ביטולם.

בנסיבות אלה, ביטול מינויו של המשיב לתפקיד, לאחר שמונה, יהיה עוול העולה על כל עוול שניגרם למערער, והדבר אינו נידרש אף משיקולים של הבטחת שילטון החוק, שוויוניות ותקינות שיטת המינויים.

אי עמידת המערער בתנאי הסף לתפקיד: לא נמצא מקום להתערב בהחלטת הפסילה, משהוכח שלמערער "אין תואר ראשון, ואין לו תואר ראשון ממוסד אקדמי מוכר". התקבלו טענות המשיבים בדבר "הצגתם החסרה והתכסיסנית של פרטי השכלתו של [המערער] בטפסי המועמדות למישרה" - המערער, בין היתר, "נימנע מלצרף לשאלון את הדיפלומה של התואר הראשון. הוא הציג מצג כאילו אותו תואר ראשון, מתבסס על לימודים בשני מוסדות אקדמיים בישראל מבלי לתמוך טענה זו בכל אסמכתא, ומבלי לגלות שבקשתו לאשר שקילות אותו תואר כשקול לתואר ממוסד אקדמי ישראלי, נדחתה, וכי בשל כך נפסלה מועמדות קודמת שלו לתפקיד". המערער "הפר חובת גילוי לגבי ההשכלה שלו, והוא לא היה רשאי להחליט עבור הועדה שבשל כך שהוא קיבל תואר שני ממכללה אקדמית מוכרת, הוא פטור מצרוף תעודת תואר ראשון. התובע לא קיים את חובתו של מועמד לכהונה ציבורית בכירה, שפורטה בהצהרה עליה חתם, לנהוג ביושר ובנאמנות, לפרוש מידע שלם ונכון ולהקפיד להציג כל מידע אשר עשוי להיות רלוואנטי למינוי". סעיף 24.212 לתקנון שירות עובדי המדינה (להלן - התקשי"ר) קובע מיהו עובד בעל "השכלה אקדמית מושלמת". מעדויות המערער וגב' ויינברג וממכלול הראיות עולה כי המערער אינו עומד בתנאים הקבועים בתקשי"ר, משהתואר הראשון שלו מטריניטי אינו ממוסד להשכלה גבוהה מוכר לפי חוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958; טריניטי אינו מוסד "מפוקח אקדמית ומקצועית על ידי רשויות מוסמכות בארץ פעולתו ואין מנוס מהמסקנה כי גרסת [המערער] היא גרסת בדים"; ולמעשה המערער "רכש דיפלומה ממוסד שאינו קיים". לפיכך, "אין בסיס להתערבות של בית הדין" בהחלטת הפסילה.

תביעת המערער נדחתה והמערער חויב לשלם למדינה ולמשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור של 25,000 ₪.

כך, בסעיף 19 לתצהירו נכתב כי "אטען, כי די בליקויים הנ"ל, לפיה[ם] הנתבעים לא קיימו את הוראות הנוהל המהותיות לעיל העומדות בבסיס הליך ועדת האיתור, בכדי לפסול את הליך האיתור ולבטל את המלצת ועדת האיתור"; ובסעיף 23 לתצהירו נכתב: "המדובר בתוצאה עגומה שלא ניתן להשלים עימה במדינה מתוקנת העומדת בדיוק בנגוד לכללי מינהל תקין ושומטת את הקרקע מעל הרצון לקיום מיכרז שוויוני הפתוח לכל". גם בסיכומי המערער בבית הדין האיזורי הושם הדגש על טענות להפרת כללי המינהל התקין ואין בהם כל היתייחסות לפצוי כספי.

] ראשית, מקביעתנו שלפיה המערער אינו עומד בתנאי ההשכלה ושלא נפל פגם דיוני בהחלטת הפסילה נובע שיש לדחות את תביעתו לפצוי בגין "פסילתו של המערער שלא כדין". שנית, אשר לפצויי עוגמת נפש בגין הפגמים שנפלו בהליכי האיתור וההשגה - אמנם קבענו כי בהליכים אלה נפלו מספר פגמים, אלא שהם אינם מהותיים ולא מצדיקים את ביטול הליכי האיתור והמינוי, ולצד זאת אישרנו את מסקנתו של בית הדין האיזורי (גם אם הדרך לכך היתה שונה), שלפיה המערער אינו עומד בתנאי ההשכלה, קרי כי המערער לא עומד בתנאי הסף לתפקיד.

...

מכל מקום, מצאנו שממילא אין בשינוי הנוסח של הנוהל, בעניינים הרלוונטיים העולים בהליך דנן, כדי להעלות או להוריד, אך ראוי היה לצרף להודעת הערעור את אותו הנוסח שהוגש בבית הדין האזורי.

בשים לב לכל האמור עד כה, דין בקשתו של המערער לפסוק לו סעד כספי - להידחות.

בשים לב לתוצאה שאליה הגענו ולכלל בדבר העדר התערבות ערכאת הערעור בהוצאות משפט שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית, לא מצאנו להתערב בפסיקת בית הדין האזורי בעניין זה. סוף דבר הערעור נדחה על כל ראשיו.

אשר להוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בערכאת הערעור - בהינתן מכלול הנסיבות, לרבות סכום ההוצאות שנפסק בבית הדין האזורי, העובדה כי המדינה והמשיב חלקו אותו באופן שווה ולתוצאה שאליה הגענו - המערער ישלם למדינה, על הצד הנמוך, סכום של 8,000 ₪; ולמשיב סכום של 24,000 ₪.

הנתבעת שילמה את מס השבח בגין העסקה בהתאם למקדמה הקבועה בחוק, וקיבלה מאת שילטונות מס שבח אישור לרישום המקרקעין על שמה בלישכת רשם המקרקעין.

ח להסכם קובע כי להבטחת תשלום המסים החלים על הקונה לרבות מס השבח, יפקיד הקונה בידי ב"כ המוכר שטר חוב החתום על ידו בצרוף ייפוי כוח לביטול העסקה, אשר יושבו לב"כ הקונה עם תשלום מלוא התמורה.

י"ד קובע כך: "לא שילם הקונה את המיסים שחובת תשלומם חלה עליו עד למועד האחרון הקבוע לתשלומם ולא תיקן ההפרה בתוך 21 ימים ממועד קבלת הדרישה לעשות כן יהיה זכאי המוכר לבטל את ההסכם, ולקזז את הפצוי המוסכם מהסכום שניתן לו, ולהעביר את יתרת כספי המכר לקונה (בקיזוז הפצוי המוסכם) וזאת בתוך 30 ימים מהמועד שיחתם הסכם מכר מול קונה חדש לנכס". סעיף 9 להסכם אשר כותרתו "הפרות ותרופות" קובע: "הפר צד הסכם זה הפרה יסודית אשר בגינה בוטל הסכם זה, כי אז ישלם הצד המפר לצד המבקש לבטל את ההסכם בגין ההפרה פיצוי מוסכם ומוערך מראש בסך של 235,000 ₪, וזאת ללא צורך בהוכחת כל נזק ומבלי לגרוע מכל תרופה ו/או סעד אחר העומדים לזכות הצד הניזוק על פי כל דין ו/או על פי הסכם זה". דיון והכרעה כאמור לעיל, הסעדים הנדרשים במסגרת התביעה הם ארבעה: (א) פיצוי בגין הנזק הכספי שניגרם בפועל כתוצאה ישירה מגביית סכום העיקול מחשבונו בסך 73,244 ₪ – כזכור סכום זה תוקן לאחר מכן לסך של 93,000 ₪ ושולם בפועל על ידי הנתבעת לידי התובע במסגרת פסק הדין החלקי; (ב) פיצוי מוסכם בסך 300,000 ₪; (ג) פיצוי בגין פגיעה בשמו הטוב של התובע בסך 50,000 ₪; (ד) פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 50,000 ₪.

אשר לקביעת הוצאות המשפט ושכר הטירחה בגין הליך זה: מצאתי כי תביעתו של התובע כנגד הנתבעת 1 מוצדקת, שכן אילמלא הגשת התביעה, יכול שהנתבעת 1 היתה מוסיפה להיתחמק, לדחות את הקץ ולהמנע מלשאת בתשלום סכום העיקול, דבר שהיה בו מוסיף ומחמיר את נזקיו המתמשכים של התובע.

...

לנוכח כלל האמור, התביעה כנגד הנתבעים 2-4 נדחית במלואה.

סוף דבר הנתבעת 1 תשלם לתובע סך של 24,000 ₪, זאת בנוסף לסכום ששולם על ידה במסגרת פסק הדין החלקי.

בנוסף, תשלם הנתבעת 1 לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 4,000 ₪.