אין חולק כי לאחר הגשת התביעה הנתבעים סילקו את ידם ופסקו עיקר השימושים החורגים, כך שהסעד המרכזי הנתבע הוא דמי שימוש, הגם שבסיכומיה ביקשה התובעת סעד קבוע לסילוק יד, כדי שהנתבעים לא יחזרו לעשות שימושים חורגים.
לאחר שבחנתי את הפסיקה הרלבנטית את נסיבות המקרה לא שוכנעתי שיש מקום בנסיבות המקרה לחייב את הנתבעים ברכיב יזמות בגין השימושים החורגים וזאת בנוסף לחיוב בדמי שימוש, מהטעמים הבאים:
במקרה אחר המשפט המחוזי לא מצא לחייב את בעל הנחלה ברכיב היזמות (ת"א (י-ם) 23198-03-18 רשות מקרקעי ישראל נ' דוד עמר (פורסם בנבו) להלן : "פרשת עמר) בין היתר, מאחר שהשומה מראש התבססה על הערכת שווי דמי שימוש לפי שימוש בפועל ועל פי גישת ההשוואה:
הגם שהנתבעים סילקו את ידם מהשימושים החורגים נשוא התביעה (משום כך לא מצאתי לחייב אותם לשאת בעלויות פינוי או לתת צו הריסה), מצאתי ליתן צו קבוע לסילוק יד האוסר על הנתבעים לחזור ולבצע את השימושים החורגים שנאסרו בפסק הדין, ובפרט ביחס לנתבעים 1 ו-2 האוסר עליהם בנוסף לתפוס חזקה או להקים מבנים מחוץ לשטח הנחלה, אלא אם קודם לכן יוסדר שימוש שכזה ויקבל את אישור בכתב מאת התובעת.
...
התוצאה:
אני מקבל את התביעה באופן חלקי בלבד.
אני מחייב את הנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
דמי שימוש בגין המחסן / נגרייה – 37,492 ₪ + מע"מ, כאשר לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה מים 01.09.2016 ועד לתשלום המלא בפועל (חיובי דמי השימוש נעשה מחודש מרץ)
דמי שימוש בגין הצימר – 15,040 ₪ + מע"מ, כאשר לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה מים 01.09.2016 ועד לתשלום המלא בפועל (חיובי דמי השימוש נעשה מחודש מרץ).
אני מורה על מחיקת הסעדים ביחס לצימרים בתוך תחומי הנחלה, משלא הוגשה תביעה בגינן וטענות התובעת בעניין בסיכומיה מהווים הרחבת חזית.
