תביעה להשוואת זכויות עובדת במוסד מוכר שאינו רשמי

עובדות שאינן במחלוקת הנתבעת מנהל בית ספר פרטי שלהפעלתו הוצא על ידי משרד החינוך רישיון במסגרת החינוך המוכר שאינו רישמי.

ממילא מדובר בתביעה ספקולאטיבית שמניחה הנחה שבמועד פרישתו לא ינצל התובע ימי מחלה בשיעור המקים זכאות כזו על פי הסדרים מוכרים, והפסד ספקולאטיבי כזה ממילא נעדר כל קשר סיבתי לאקט של פיטורין של התובע שנים רבות לפני הגיעו לגיל הפרישה, ובודאי מהוה נזק שאינו ניתן לצפיה באופן סביר, במונחי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970.

הנתבעת מוסיפה וטוענת שעל פי הפסיקה, השויון אינו אוטומאטי, והמשכורות של עובדי הוראה במשרד החינוך משולמות למוסדות מוכרים שאינם רישמיים במיגבלות התקציב המוקצה למוסדות, שנופל משעור התיקצוב למוסדות רישמיים.

תחשיב של מומחה בעיניין כזה היה צריך להציג את נתוני הדרוג והותק של התובע ולהשוות בכל חודש רלוואנטי את שעורי התוספות למשכורת של עובד הוראה בהקף המשרה הרלוואנטי, ששולמו לתובע לעומת עובד הוראה עם נתונים זהים.

...

בית הדין סבור שדין תביעה זו להידחות, מן הטעם שהיא לא הוכחה.

התוצאה התביעה מתקבלת אך ברכיב של פיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

הנתבעת תשלם לתובע פיצוי לא ממוני בסך 40,000 ₪.

לאחר קבלת עמדת משרד החינוך הגישו הצדדים השלמת טיעון ביחס לסוגיות אלו, כדלקמן: התובעת טענה כי אף שעמדת משרד החינוך אינה מקיפה דיה, ניתן להבין ממנה כי היא תומכת בקבלת התביעה, שכן הנתבעת מחויבת בתשלום תוספת מעונות וקיצבת ביגוד לסייעות כדוגמת התובעת והנתבעת אף מתוקצבת בגין כך על ידי משרד החינוך.

נפסק כי מוסד מוכר שאינו רישמי חייב לשלם לעובדיו מכוח תקנה זו שכר שווה לשכר הגננות בחינוך הרישמי (ע"ע (ארצי) 203/09 רשת הגנים של אגודת ישראל נ' בוסי, 2.10.2011.

בפסק הדין בעיניין עמרני (עע (ארצי) 28650-11-17 עמותת בני ציון נ' שלומית עמרני, 2.2.2020, לעיל ולהלן – עניין עמרני), נקבע ביחס לתקנה 3(א)(6), כי: "...על פני הדברים, במישור הרגולטורי מגשימה התקנה תכלית ראויה. חינוך הנו ערך שלא ניתן להפריז בחשיבותו, ולכן מוסדות החינוך המוכרים שאינם רישמיים הם במהותם גופים דו מהותיים המאוגדים במשפט הפרטי והמעניקים שירות צבורי רם חשיבות ומעלה. התקנה מיוסדת על התפישה שקיימת זיקת גומלין בין תנאי ההעסקה של העובדים לבין איכות השרות הניתן, ולכן השוואת תנאי ההעסקה של העובדים במוסדות המוכרים לעובדי המוסדות הרישמיים היא אחת הערובות להבטחת איכות החינוך במוסדות המוכרים...." יחד עם זאת נקבע שם כי "על פי לשון תקנה 3(א)(6) לתקנות זו חלה על "משכורת". מכאן כי הסעד מכוחה של חובת ההשוואה מצריך פרשנותו של רכיב זה ביחס לזכות נתבעת".

אשר לטענות נוספות של הנתבעת בתגובתה לעמדת משרד החינוך: לטענת הנתבעת "הסמכות החוקית של משרד החינוך להתוות מדיניותו לחיובם של אי אלו תוספות בשכר בהשוואת תנאים אצל מוסדות המוכש"ר, תלויה בפרשנות מהותו של כל רכיב לפי כללי הפרשנות המקובלים ובהתאם לכך לאור מבחן מהותה של התוספת ברי ההסדרים וההוראות לעניין הזכאות לקבלתה וסיווגה, ובהדגשה לפי הנקבע בחוקת העבודה, הואיל ושם מקור ההשוואה לשיעורו של כל רכיב..." (סעיף 7).

...

אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת בעניין זה. אמנם מדובר בזכויות נלווית לשכר, אלא שבניגוד לחופשת שבתון, בה דן פסק הדין אליו מפנה הנתבעת, שתי הזכויות הנדונות בפנינו הינן בגדר החזרי הוצאות שהזכות להן קבועה כסכום ולא כמימוש בפועל, כפי שפורט במקורות הזכות לעיל.

לפיכך – הטענה כי מדובר בזכויות שלא ניתן לתבוע אחר סיום העבודה, נדחית.

סוף דבר על יסוד כלל האמור לעיל, אנו משלימים בזאת את פסק הדין החלקי ומורים כי בנוסף לאמור בו על הנתבעת לשלם לתובע בתוך 30 ימים מהיום את הסכומים הבאים: קצובת ביגוד בסך 2,252 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.7.2014 ועד התשלום בפועל.

הנתבעת הנה חב' בע"מ אשר מפעילה בית ספר המוגדר כ"מוסד מוכר שאינו רישמי" אשר מפוקח ע"י משרד החינוך.

התובעת זכאית לקבל את שכרה בהתאם לנתוני השכר הנהוגים במוסדות מוכרים רישמיים של משרד החינוך.

למרות האמור לעיל, מהשוואת התלושים וחשבונות הבנק שהמציאה התובעת עולה כי יש חודשים בהם נרשמו בתלוש סכומים מסויימים – אך בטופסי הבנק רשומים סכומים נמוכים יותר.

לפיכך נותרה, נכון למועד הגשת התביעה יתרת זכות לטובת התובעת בסך של 22,677 ₪ (בנוסף לכספים השייכים לה והמצויים בקופת פיצויים) למרות האמור לעיל, ומשאכן התעוררה מחלוקת של ממש לעניין זכאותה של התובעת להפרשי פצויי הפיטורין (מעבר למה שהופרש לה), אין מקום לפסיקת פצויי הלנת פצויי פיטורין.

...

פיצוי בגין עוגמת נפש – לאור התנהלות הנתבעת, ורישום שגוי בתלושים (הגם שלא הגיעו לכדי "תלושים פיקטיביים),ולאור כלל התנהלות הנתבעת בעניין פיטוריה של התובעת ותשלומי החסר כמפורט מעלה תשלם הנתבעת סך של 15,000 ₪ כעוגמת נפש.

סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 12,161 ₪ בגין הפרשי שכר; סך של 20,677 ₪ כהשלמת פיצויי פיטורין; סכומים אלו ישולמו לתובעת בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פס"ד זה. לעניין ההוצאות – לאור גובה התביעה כפי שהוגשה (כ-230,000 ₪) לעומת הסכום שנפסק, ובהתחשב גם בכך שהתביעה כנגד נתבע 2 נדחית לחלוטין – יעמוד סכום ההוצאות ושכ"ט בא כוח התובעת על סך של 6,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום.

נטען כי חוק נהרי התכוון להשוות את מצבו של מוסד חינוך מוכר שאינו רישמי לדין המוסד הרישמי לעניין תקצובו.

בעיניין זה ראוי להביא את שנקבע בחוזר מנכ"ל משרד הפנים מחודש 8/2009 בסעיף 5(ו) צורף כנספח ט לנ/4 עליו נסמכת אף התובעת בתביעתה, ולפיו: "... יש להביא בחשבון לצורך חישוב סכום ההישתתפות שתעביר הרשות המקומית למוסד חינוך מוכר שאינו רישמי פלוני – את הוצאותיה של הרשות בגין מוסדות דומים בלבד". משכך אין שבפנינו אין כל אינדיקאציה להישתתפות בשכירות של מוסדותיה הרישמיים הדומים למוסדות התובעת.

בהיעדר שליטה של הרשות המקומית על הקמתם של מוסדות מוכרים שאינם רישמיים בתחומה; על קליטתם של תלמידים במוסדות אלה הפועלים בתחומה; כמו גם על זכאותה לקבל שיפוי כספי בגין תלמיד חוץ .

...

מדובר בטענה לא מבוססת ומכומתת ודינה להידחות.

הטענה נדחית.

לסיכום: דין התובענה להתקבל בחלקה .

תמצית טענות הצדדים עקרי טענות התובעת בהתאם להוראות הסכם העבודה המשווה את תנאי עבודתה בנוגע למחלה לעובדי מדינה, התובעת זכאית לפצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו לפני נוסחת הפדיון החלה על עובדי מדינה.

כך גם, בהיבט התכליתי בדומה נפסק בענין גשר, ההצמדה לתנאי העבודה הנקוטים בשירות המדינה נועדה לתת ביטוי לאופיה של המכללה כמוסד חינוכי מוכר שאינו רישמי המפוקח על ידי משרד החינוך ומתוקצב על ידו.

על יסוד כל האמור לעיל, אנו קובעים שהתובעת לא הוכיחה כי היא זכאית לפדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים ולפיכך, דין התביעה להדחות.

...

מכל מקום, גם אם ניתן היה לזהות את העובדת לפי תקופת העבודה, לא הוכח מי ערך את התחשיב ולצורך מה, והאם בסופו של דבר, הגב' שטרית אכן קיבלה תשלום עבור ימי מחלה לא מנוצלים.

על יסוד כל האמור לעיל, אנו קובעים שהתובעת לא הוכיחה כי היא זכאית לפדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים ולפיכך, דין התביעה להידחות.

על יסוד כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.