תביעה לביטול פסק דין בהסכמה או להצהרה על זכות לתביעה עתידית

לגבי הגשת תביעה מתאימה, ראוי לציין כי הנתבעים לא הגישו תביעה מתאימה כגון תביעה למתן פסק דין הצהרתי על מנת להצהיר על זכויותיהם הקנייניות הנטענות בבניין המגורים, היינו בקומה א' (להלן: "קומה א'") ועל מנת להצהיר כי הם הבעלים.

באשר למנהגים והנוהגים הקיימים בחברות מסורתיות, מצאתי לנכון לצטט גם את הדברים כלשונם כפי שנקבעו בתלה"מ (נצרת) 60777-07-20 ג.ס נ' מ.ד [פורסם במאגרים המקוונים]: "בית משפט זה נידרש חדשות לבקרים לעיסוק בתביעות לפינוי וסלוק יד במיגזר הערבי וברובם המכריע של המקרים נעתר לתביעות בחיוב. המקרה הנוכחי הוכיח עצמו כדומה מאוד לשורה ארוכה של מקרים שבית המשפט נידרש להם ובגדרם בן מישפחה (חם, אחות, דוד וכיו"ב) עותר לסילוק ידה של אשה הנשואה לבן משפחתו, ממקרקעין השייכים לו, לאחר שמתגלע סיכסוך בין בני הזוג. המקרה ממחיש את ההיתנגשות המורכבת בין המנהג במיגזר הערבי ו/או ההסכמות בעל פה שנעשות מכוחו של מנהג לבין הדין הישראלי והוראות החוק. פעם אחר פעם, מסביר ומבהיר בית המשפט כי ידם של האחרונים על העליונה והסכמות בעל פה ואף היתנהגות רבת שנים בדמות שימוש בנכס מקרקעין או דירה ללא תשלום תמורה ועשיית מנהג בעלים לא יוכלו להצדיק הצהרה על זכויות בעלות. המקרה הנוכחי לא שונה." [פס' 18 לפסק הדין וראה גם פס' 16-19 לפסק הדין] [ההדגשות אינן במקור נ.ז] בהקשר זה אפנה שוב לתמ"ש 67203-02-20 שבמסגרתו הייתה היתייחסות להסתמכות על הנוהג הקיים בחברה הערבית עת נקבע : " ... 33. בנוסף ביקשה ת' להסתמך על משך המגורים הממושך בנכס כדי להוכיח את כוונת המתנה.

בכל פסקי הדין שנדרשו לסוגיית הרישיון במקרקעין, נקבע כי על מנת שרשות תהא בלתי הדירה ובלתי ניתנת לביטול תדרש הסכמה מפורשת מצד בעל הקניין לכך.

" 41. הסכמת התובע לאפשר את מגורי הנתבעת והבן, נעשתה בהסכמה מפורשת בעל פה. אין המדובר בהסכם כתוב ואין בעניינינו התחייבות כתובה להעביר בעתיד את הזכויות במקרקעין/ בדירה על שם הבן והנתבעת. מדובר למעשה, בהסכמה ובהרשאה שמסר התובע לנתבעת ולבנו לעשיית שימוש חינם לצרכי מגורים בדירה מאז שנת 2006 ועד לפרוץ הסיכסוך בין הבן לנתבעת. יש לציין, שאילמלא פרוץ הסיכסוך בין הבן והנתבעת, התובע אינו היה מוצא מקום לפנות אותם.

...

כמו כן, נוכח דחיית הרכיבים שפורטו לעיל, אינני מוצא לנכון לפסוק בגין רכיב זה. על יסוד האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה הנזיקית ומחייב את התובע לשלם לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ .

הסעד לפצות את הנתבעים – אינני סבור כי מוצדק להיעתר לסעד המבוקש.

תמ"ש 44356-03-21 : התביעה לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים – נדחית.

בקשה זו נדחתה על ידי בימ"ש השלום (כב' השו' הבכיר ע' נווה) בנימוק, לפיו "ככל שהיה מקום לפנות לביהמ"ש על מנת לבצע פעולות כאלה ואחרות הקשורות בתיק הפרוק לדוגמא - תשלומי איזון, היה צריך לעשות את זה בזמן סביר ובמסגרת פסק הדין מיום 24.7.15 [...] ביהמ"ש לאור האמור לעיל קם מכיסאו ולכן אני דוחה את הבקשה. אין מניעה מצדו של התובע להגיש תביעה שבמהלכה יוכל להתייחס לתשלומי איזון כאלה או אחרים ככל שיש מקום לכך". ההליך דנן בישיבות קדם המשפט שהתקיימו בתיק דנן, העלה בית משפט את השאלה כיצד ניתן לידון בתיק זה, ללא שהוגשה תביעה לביטול פסק הפרוק, שהרי כל פסק דין שיינתן בתיק זה ואשר יקנה לעירייה יותר זכויות בחלקה, מאשר השטחים שהוקצו לצרכי ציבור, על פי תכנית המתאר (ועל פי תשריט החלוקה) יעמוד בסתירה לפסק הפרוק.

הדרישה לקיומו של מיסמך בכתב להוכחת המתנות הנטענות, שלא הסתיימו ברשום, היא כפולה: על פי סעיף 5(א) לחוק המתנה התשכ"ח-1968 "התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מיסמך בכתב". הענקה במתנה של זכות במקרקעין מסתיימת ברשום.

כפי שכתוב בתצהיר, האמור בו נאמר על פי "מיטב ידיעתו" של העד, על המסמכים שהוגשו בתיק זה ועל אשר "הודרך לטעון". לגבי עסקה זו קיימת, לכאורה, הצהרה על מכירת/רכישת זכות במקרקעין (נספח ב' לתביעה, להלן: "ההצהרה") אך מדובר במסמך פגום, שאיננו יכול להחשב כ"מיסמך בכתב".

אמנם, פסק הפרוק אינו קובע בעלות במקרקעין, שכן קביעת זכות בעלות מצויה בסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי והוא אף אינו סופי, שכן תכנית החלוקה טרם אושרה על ידי הועדה לתיכנון ובנייה ואיש מהנתבעים גם לא הגיש אותה לאישור, אולם יש רגליים להסבר שניתן על ידי נתבע 17, לפיו הצדדים לפירוק השתוף לא הגישו את תכנית הפרוק לאישור הועדה, כי כל אחד "לקח את החלק שלו... לא מעניין אותם אישור הועדה, הם בנו את הבתים, כל אחד בנה" וכי הם עשו פירוק שתוף כדי "שידע כל אחד איפה החלק שלו, אני לא צריך את אישור הועדה בכלל. אני רוצה את החלק שלי פה וזהו". לדבריו (אשר יש בהם טעם) שאר בעלי החלקה, שהיו צד לתיק הפרוק, לא הגישו כתבי הגנה לאור פסק הפרוק וכן מאחר שכל אחד מהם בנה על החלק "שלו", וכך אמר: "קודם כל הם בנו את הבתים שלהם על החלקה, כל אחד יושב על החלקה שלו, חוץ מזה הם מחזיקים בפסק דין תקף, בבית משפט השלום בקריות". לאור כך אין לראות באי הגשת כתבי הגנה, הסכמה לאמור בתביעה ואין מקום לתת נגדם פסק דין בהעדר הגנה.

...

גם מסיבה זו יש לדחות את התביעה - מחמת השיהוי הכבד והנזק הראייתי שנגרם לנתבעים בשל כך. העירייה טוענת בסיכומיה, כי יש לתת פסק דין, בהעדר הגנה, נגד כל הנתבעים שלא הגישו כתב הגנה.

נוכח כל האמור לעיל, מתייתר הצורך לדון בטענות שאר הצדדים.

אני דוחה, אפוא, את התביעה ומחייבת את העירייה לשלם לנתבעים שהגישו כתב הגנה, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.

כ- 27 שנים לאחר מתן צו הקיום, ביקשו התובעים לפתע לערער אחר צוואתו ההיסטורית של המנוח ח' ג' ז"ל, והגישו בחודש 04/2018 תובענה לבית המשפט לעינייני מישפחה לפסק דין הצהרתי לביטול צו קיום צוואה של המנוח ח' ג' ז"ל ושינוי הבעלות במקרקעין, אשר הונחלו במסגרת העזבון (ת"ע 50478-04-18).

המערערים מוותרים בזאת על כל זכות ו/או תביעה מכל מין וסוג ביחס לגושים וחלקות המקרקעין המפורטות בצוואת המנוח ח' ג' ז"ל. מוסכם כי לגב' ע' ג' זכות החזקה ומגורים עתידיים עד סוף ימי חייה בבית שבו מתגוררת כיום, אולם המשיבים או מי מהם זכאים לנהוג בחלקה ** גוש ***** מנהג בעלים ולבנות על החלקה ולהרוס את הבית שעליה.

"אשר להשתק עילה, פסק-דין שניתן בהסכמה, ובתוך כך הסכם פשרה שאושר בפסק-דין, עשוי, ובמקרים מסויימים אף צריך, להשתיק תביעות חדשות באותן עילות, מכוח הכלל של מעשה בית-דין (ראו זלצמן, ע' 337-330 וכן בע' 292-289; וכן ראו: Spencer Bower, Turner and Handley, The Doctrine of Res Judicata (third edition, London, 1996) 21-3). פרופיסור זלצמן מקבילה בין פסק-דין שניתן בהסכמה לבין פסק-דין המבוסס על הכרעה עניינית: "ניתן פסק-הדין לטובתו של התובע, כי אז נבלעת עילת-התביעה המקורית בפסק-הדין. דחה פסק-הדין את התביעה – הוקם מחסום דיוני לפני התובע, באופן שאין בכוחו עוד לתבוע את יריבו בגין אותה עילת-תביעה" (בע' 330)".

ההכרעה הסופית של פסק הדין נשענה, בין היתר, על ההכרעה בשאלות הקשורות לאמינות הצדדים, השהוי שחל בפנייה לערכאות, העדר עמידה על זכויותיהם במשך זמן כה רב ואי נקיטת הליכים במשך עשרות שנים, לצד העדר חזקה בפועל בשטחי המקרקעין הנטענים.

אלא כל טענתו של התובע 3 (הנהנה לפי הסכמי המתנה), היא כי הוא "שכח" מאותם הסכמי מתנה ורק לאחר שהסכם הפשרה בין הצדדים קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי, הוזמן התיק מרשות המיסים מהארכיון על-ידי בא כוחו, ורק אז (!) למד כביכול התובע 3 על עסקת המתנה, ממנה שכח בעת שהותו רבת השנים בחו"ל. ראה לעניין זה תצהירו של ע' ג' מתאריך 16.3.2022: "הנני להצהיר כי מיסמכי המתנה נערכו מזה שנים רבות, וכתוצאה מחלוף השנים אירעה עמי שיכחה, ולו נזכרתי עת הגשתי תביעתי ו/או היו ברשותי, בודאי הייתי ממציאם לבא כוחי ואף הייתי מציין לו עצם קיומם...". ראה גם תצהירו מתאריך 24.11.2022: "מיסמכי המתנה נערכו מזה שנים רבות, וכפי שניתן ללמוד, הינם משנת 1975, וכתוצאה מחלוף השנים אירעה עמי שיכחה..." עוד טען ע' ג' כי נודע לו לראשונה על המתנה בתום ההליך אשר היתנהל בבית המשפט המחוזי, או אז מכרים חולפים מהעיר ***** (!) הזכירו לו במסגרת שיחה אגבית ובחלוף עשרות שנים, כי קיים הסכם המתנה, ובעקבות אותן אמירות יצר קשר עם בא כוחו, ביקש ממנו לפנות לעירייה ורק לאחר הזמנת התיק מהארכיון, למד על עסקת המתנה ועל כך כי מחצית דירת המגורים רשומה על שמו.

...

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, החלטתי להיעתר לבקשת הנתבעים ולסלק את התובענה על הסף.

לא שוכנעתי כי מדובר בהסכמי מתנה אשר לא היו ידועים לתובעים כבר בעת פסק הדין הראשון משנת 2018, או בעת שהצדדים הגיעו לכדי הסכם פשרה בבית המשפט המחוזי.

סוף דבר, הבקשה לסילוק התביעה על הסף מתקבלת מכוח מעשה בית דין, תוך חיוב התובעים בהוצאות בגובה 10,000 ₪, אשר ישולמו לידי הנתבעים 3-7, באמצעות בא כוחם, בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית.

ב"כ המבקש טען מנגד כי "כל הכספים שהוא קיבל אינם קשורים לעילה, העילה בתובענה הייצוגית היתה השלמת הפרשות לקופת הגמל, אין בזה ולו דבר לפצויי פיטורים. לעניין ההסכם שאני מכחיש אותו שנאמר שאין לו תביעות וכדומה, הוא נחתם אחרי שהוגשה התביעה. אם ההסכם אומר שלא אגיש תביעות חדשות זה לעתיד, פה כבר יש תיק תלוי ועומד. אם רצו שזה יכלול גם את התיק היה צריך לכתוב במפורש מבטלים את התביעה. היא מעלה דברים ללא בסיס" (שם, שורות 22-18).

בתובענה זו התבקש בין הדין בין היתר להצהיר על חובתה של המשיבה לשלם למבקש את פצויי הפיטורים להם הוא זכאי עבור תקופות עבודתו אצלה.

בתגובה טענה המשיבה, כי בתובענה אין "שום דבר חדש שלא היה כלול" בייצוגית 2011, ונוכח זאת כי בסעיף 18 להסכם ההסתלקות הסכים המבקש "שלא להגיש או לגרום להגשת תביעה (אישית או ייצוגית) כנגד המשיבה בעילה דומה או קשורה" יש לדחותה על הסף.

ביום 7.9.2023 קבע בית הדין האיזורי כך: "לאחר ששקלתי בדבר איני סבור שיש מקום לחדש אותם לעת הזאת עוד קודם למתן פסק הדין בתיק משנת 2019 (תביעת הביטול – ח' א' ג') שהלכה למעשה מתבקש בגידרו גם כן חידוש ההליכים בתובענה הייצוגית". נוסף על כך, קבע בית הדין האיזורי מועדים להגשת סיכומי הצדדים בתביעת הביטול.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ונימוקיה ובכלל החומר בתיק, החלטתי לדחותה אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

במקרה דנן לא שוכנעתי כי מקרה זה אינו בא בגדר המקרים החריגים בהם יש להיעתר לבקשת רשות ערעור על החלטתו הדיונית של בית הדין האזורי בעניין עיכוב הליכים, החלטה שכאמור מצויה בליבת שיקול דעתה של הערכאה הדיונית.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית, ומשלא התבקשה תגובת הצד שכנגד אין צו להוצאות.

החלטתי זו ניתנת בהמשך לדיון אשר היתקיים במעמד הצדדים לפניי ביום 14.08.2023, בבקשת צו מניעה במסגרת תובענה עיקרית להצהיר על זכויות התובע, תושב מג'דל שמס, על זכויותיו במקרקעין בלתי מוסדרים ולמנוע פינויו מהם על ידי המדינה.

בשל כך פנה התובע בהליך דנא בגדריו עתר להצהיר כי התובע הוא בעל הקרקע, כי למדינה אין זכות בה ואין לה כל זיקה אליה, כי יבוטלו צוי ההריסה והפינוי בהקשר לקרקע וכי יינתן צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעות לפעול בהקשר זה. בעלותו הנטענת של התובע נסמכת על כך שביום 07.02.2011 חתם הסכם לרכישת קרקע בשטח של 1,450 מ"ר, ממר בריק, בעלות של 10,000 דולר וזאת בנוכחות 4 עדים.

העד הצהיר כי ביום 12.06.2023 במהלך ביקורת שבוצעה במקרקעין הנ"ל, נמצא כי מבוצעת במקום עבודה של הכשרת השטח לטובת בנייה, קדוח כלונסאות וקירות לקט, המהוה מערכת ביסוס למבנה שיוצקה בטון מזוין בשטח של כ-200 מ"ר, אשר עתיד לשמש, ככל הנראה, למגורים.

בתום הדיון הגיעו הצדדים להסכמות כדלקמן: "1. מבלי שצד מודה בטענות הצד שכנגד או מסכים להם או חוזר בו מטענותיו שלו, יינתן צו מניעה שאוסר על המשיבה רמ"י לפנות או לבצע את צוי הפינוי שהוצאו כנגד המבקש ו/או מי מטעמו. הוצאות בגין ישיבת היום ילקחו בחשבון במסגרת פסק הדין בתביעה העיקרית.

...

החלטתי זו ניתנת בהמשך לדיון אשר התקיים במעמד הצדדים לפניי ביום 14.08.2023, בבקשת צו מניעה במסגרת תובענה עיקרית להצהיר על זכויות התובע, תושב מג'דל שמס, על זכויותיו במקרקעין בלתי מוסדרים ולמנוע פינויו מהם על ידי המדינה.

אבהיר כבר כעת בפתח הדברים כי לאחר שבחנתי נסיבות העניין, בהתבסס על טענות הצדדים, ובטרם יקודמו ההליכים בתיק, בדרך של מינוי מומחה או בדרך אחרת, מצאתי כי מן הראוי לחייב את התובע לתקן את תביעתו ולהבהיר את המקור הנורמטיבי לזכויותיו הנטענות במקרקעין מושא התובענה.

לפיכך, לאחר שבחנתי מכלול הנסיבות ובהיעדר התייחסות התובע למסמך במסגרת תביעתו, ובטרם יורה בית-המשפט על מינוי מומחה מטעמו, מן הראוי כי התובע יבהיר באופן מדויק על מה מבוססת דרישתו להצהיר עליו כבעל הזכויות במקרקעין.