שיקולי צדק דיני השתק מעשה בית דין והשפעתם על תביעות עתידיות

משסבר הגורם המקצועי כי אין די באישורים שהציגה המשיבה 2, לא מצאנו לנכון להתערב בשקול הדעת המקצועי האמור ולהביע עמדה לגוף מסקנתנו" [נספח 17 ל-נ/13] בנוסף, ביום 28.05.2012 השיבה באת כוח המדינה בעתירה לפנייתו הדחופה של בא כוח החווה "להביא בפני כב' בית המשפט מיסמך מהותי מעודכן מאת ה-USDA" כדלקמן: "... נציין כבר עתה כי החלטת מדינה שלא ליתן היתר ליצוא במסגרת שיקול דעתה אינה מהוה היתערבות בדיניה של מדינה אחרת ויש להבחין בין השניים. המכתב גם אינו מבחין בין שאלת שינוי המדיניות הכללית בעיניין יצוא מישראל, המצויה בבחינה, לבין שאלת אישור המשלוח הקונקרטי בשלב זה ..." [נספח 18 ל-נ/13] יוצא איפוא כי האישורים שצורפו על ידי החווה לבקשה למתן היתר ל-SNBL זכו למענה מפורט מהמדינה לפיו אין די באישורים שהוצגו.

ברע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל (נבו 19.01.2017) (להלן – עניין גליק) עמד השופט י' עמית על ההבחנה בין תקיפה ישירה לבין תקיפה עקיפה של ההחלטה המנהלית: "בתקיפה ישירה פלוני עותר לבג"ץ או לבית המשפט לעניינים מנהליים כדי לבטל החלטה מינהלית. בתקיפה עקיפה, שאלת חוקיות ההחלטה המינהלית מתעוררת רק באופן עקיף, במסגרת הליך משפטי שנועד למטרה אחרת" [עניין גליק פסקה 2 לפסק דינו של השופט י' עמית] לדידו, "אין מקום לעקיפת דרך המלך של המסלול המינהלי, תוך תקיפה עקיפה של האקט המנהלי במסגרת תובענה לפיצויים" [עניין גליק, פסקה 9 לפסק דינו של השופט י' עמית].

נסיבות אלה מקימות העדפה מובהקת לבירור המחלוקת במסגרת הליך מנהלי לפני הערכאה המוסמכת, קרי: הגשת עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, נגד שינוי המדיניות שבקש להוביל השר ארדן.

יפים לך הדברים שנקבעו על ידי הנשיאה ד' ביניש בבג"ץ 6884/07 נאות בית וגן בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 6 (נבו 06.04.2010): "רשות מינהלית רשאית ככלל לשנות את מדיניותה ולהנהיג מדיניות אחרת שנראית לה כמוצדקת, יעילה או מתאימה יותר למציאות. עם זאת, בבואה של הרשות המינהלית לעשות כן עליה להיתחשב בכך שפרטים מן הציבור הסתמכו על מדיניותה הקודמת ולעיתים השקיעו זמן ומשאבים על יסוד הסתמכות זו, תוך ציפייה לכך שהמדיניות תמשיך לחול גם בעתיד ... חובתן של הרשויות השלטוניות להגן באמצעות הוראות מעבר על אינטרס ההסתמכות ובמידת מה גם על אינטרס הציפייה מעוגנת, בין השאר, בדיני ההגינות, ההשתק, הסבירות והמידתיות (ראו בג"ץ 5936/97 לם נ' מנכ"ל משרד החינוך, התרבות והספורט, פ"ד נג(4) 673, 687 (1999)). מנגד יש לזכור כי בפסיקתנו כבר עמדנו פעמים רבות על כך שרשות מינהלית רשאית ולפעמים גם חייבת לשנות מדיניותה ושינוי כזה הוא חלק מעבודת הרשות. אין לשום אדם או גורם זכות מוקנית בהותרת מדיניות מסוימת של הרשות על כנה גם לעתיד לבוא...". [כן ראו: בג"צ 11087/05 חברת העובדים השיתופית הכללית בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 12 בפסק דינו של המשנה לנשיאה השופט א' ריבלין (נבו 21.08.2012)] בעניינינו נוכחתי כי ההחלטה להורות על תיקון התקנות נעשתה רק לאחר שמיעת כל הנוגעים בדבר, לרבות עריכת שימוע בעל פה לחווה, ועל בסיס חוות דעת היועץ המשפטי כפי שיפורט להלן: לשם החמרת מדיניות הסחר בחיות בר, פנה השר ליועצת המשפטית של משרדו, עו"ד דלית דרור בבקשה לקבלת חוות דעת.

[נספח 30 ל-נ/13] על בסיס חוות דעת היועץ המשפטי פנה השר ביום 30.07.2012 לגורמים שיפורטו להלן במכתב שכותרתו "שימוע בכתב במסגרת בחינת החמרת מדיניות סחר בחיות בר": חוות מזור, ועד ראשי האוניברסיטאות, הפורום הבין-אוניברסיטאי, המועצה לניסויים בבעלי חיים, משרד הבריאות, המדע והחינוך, וכן אירגוני בעלי חיים – עמותת תנו לחיות לחיות", עמותת "אנונימוס", עמותת "מאחורי דלתות המעבדה" ועמותת "מאבק הקופים". גורמים אלה, מכל קשת הדיעות, התבקשו "להעביר ... בכתב בתוך שלושה שבועות ... את עמדתכם והתייחסותכם בנושא, וכל מידע הנוגע בדבר אותו תמצאו לנכון להעביר, ובין היתר היתייחסות להשפעת מדיניות כאמור, ככל שתתקבל, על תחומי אחריותכם או פעילותכם, היתייחסות להקף הסחר הנידרש על ידי גורמי המחקר בישראל לצורך מחקר בישראל, לשאלת הצדקת קיומו של גורם תיווך בעיניין זה, לשאלת השלכות צימצום המדיניות על יחסי שתוף הפעולה עם מדינות אחרות בתחום הניסויים בבעלי חיים, וכן היתייחסות לפרק הזמן הדרוש להיערכות ויישום" [נספח 33 ל-נ/13].

...

מטעמים אלה, אני קובע כי התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין ראש נזק זה. בתצהיריהם עתרו מר בושמיץ ומר הולצמן לפסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני.

לא מצאתי ממש ביתר טענות התובעים והן נדחות.

סוף דבר: התביעה נדחית.

העירעור המערערת מעלה בערעורה ארבע טענות עיקריות: השתק פלוגתא – נטען, כי בבקשה הראשונה לא נדונה הטענה לפיה חקירת המישטרה מקימה למערערת טענת טעות, ולפיכך סוגית הטעות היא פלוגתא שלא הוכרע בה. טעות משותפת – נטען, כי קיומה של חקירה פלילית המשפיעה על תכונותיו של הממכר מהוה פגם בהתקשרות היורד לשורשו של ההסכם ובא בגדרי "טעות" לפי חוק החוזים, וכי הואיל ואף המשיבים לא היו מודעים לה – הרי שמדובר בטעות משותפת.

מעשה בית דין משמעו של מעשה בית דין היוצר השתק פלוגתא הוא, שקביעה שיפוטית שנעשתה לגבי אותה פלוגתא, ובתנאי שהתקיימו לגביה תנאי ההשתק, מחייבת את בעלי הדין בכל היתדיינות עתידית ביניהם (נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991) 138, להלן: זלצמן).

ארבעה הם התנאים הנדרשים לשם קיומו של השתק פלוגתא: הפלוגתא העולה בכל אחת מן ההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על הרכיבים העובדתיים והמשפטיים שבה; קיום היתדיינות בפלוגתא בין הצדדים; סיומה של ההיתדיינות בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט בקביעת ממצא פוזיטיבי; ההכרעה בשאלה שבמחלוקת היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה, להבדיל מ"תוספת חינם" שאינה נחוצה לביסוסו של פסק הדין בתובענה (ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 796 (2004); ע"א 9211/09 איזוטסט בע"מ נ' דריזין (4.7.2012), בפיסקה 10 והאסמכתאות שם; זלצמן, בעמ' 141).

יוער, ולכך נדרש בהמשך, שבית המשפט אף קבע, כי ממילא אין מדובר בטעות, שכן המועד בו נוצר הפער בין דימויה של המציאות בעיני הצדדים לבין מציאות הדברים כפי שהיא, ממילא היתרחש רק לאחר שנכרת ההסכם, ועל כן מדובר ב"טעות עתידית" שאינה בגדרי טעות בדיני החוזים.

סעיף 14(ב) לחוק החוזים – שקולי צדק כאמור, סעיף 14(ב) לחוק החוזים אשר הוא הרלבנטי לענייננו, קובע: "רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת". זכות הביטול, כפי שמורנו הסעיף, אינה זכות ביטול אוטונומית של הצד שהתקשר בחוזה בטעות, אלא נתונה לשיקול דעת בית המשפט אשר רשאי להורות על ביטול החוזה אם "ראה שמן הצדק" לעשות כן. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי, כי אין מקום לביטול ההסכם.

השיקולים אותם, בין היתר, ישקול בית המשפט בהקשר זה הם: מהות העסקה, הנסיבות האופפות אותה, האינטרסים של בעלי הדין, התוצאות האפשריות עבור כל אחד מהם, וכן היתנהגותם לפני כריתת החוזה ולאחריה (בג"ץ 221/86 כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(1) 469, 482-483 (1987); פרשת שלזינגר, בעמ' 830; עניין בייזמן, בפיסקה 28 לפסק דינה של השופטת (כתארה אז) מ' נאור, והאסמכתאות שם; פרידמן וכהן מציעים, כי ה"טעות" הנדונה צריכה להיות "טעות חמורה ביותר (לפי מבחן אובייקטיבי)" (שם, בעמ' 674, וכן ראו בעמ' 717-719)).

...

אם נשיק בין הקיים הפיסי ל"קיים החוזי", נמצאנו אומרים שלראובן זכות ביטול, שכן התהליך הגעשי החל בטרם הכריתה.

סבורני, כי במקרה זה שיקולי הצדק מטים את הכף בבירור לטובת המשיבים.

סוף דבר נוכח האמור, אציע לחברי לדחות את הערעור.

עוד טוען הנתבע 2 כי נוכח הסכם הפשרה שקבל תוקף של פסק דין, הרי שיש לסלק את התביעה על הסף, בשל מעשה בית דין.

במסגרת שיקוליו של בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף, עליו לבחון מחד גיסא כי עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט ומאידך גיסא כי צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט (ראו ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ, דינים עליון כרך פג, 597).

זאת ועוד: דחיית תביעה על הסף כרוכה גם בשלילת האפשרות לחדש את ההליך בעתיד.

בבסיסו של מעשה בית דין עומד כלל סופיות הדיון אשר לו שיקולים עקריים מעצבים: טובת הציבור (במניעת כפל התדיינויות), ועשיית צדק עם הפרט (שלא יהיה מוטרד פעמיים באותו עניין) (ראו זלצמן, עמ' 14).

יפים לעניין זה דבריה של פרופ' נ' זלצמן, במאמר אחר, "רשות חינם" במקרקעין כ"השאלת מקרקעין": גישת הסווג והלכות ה"רישיון במקרקעין", עיוני משפט לה 265, 270–271 לפיהם: "לגבי התגבשות הזכות מכוח השתק – זו מותנית בהתקיימותן של נסיבות מיוחדות שניתן ללמוד מהן על הווצרותו של קשר סיבתי בין הציפייה שבעל המקרקעין נטע אצל פלוני, אם בהבטחה שנתן לו ואם במצג שהציג כלפיו, לבין השינוי לרעה שהתרחש במצבו של פלוני... בהתקיים נסיבות אלה יהא זה בלתי-צודק לאפשר לבעל המקרקעין להיתנער מן ההבטחה או להיתכחש למצג... ב'רשות מכוח השתק' בית-המשפט רשאי לקבוע כי הזכות בלתי הדירה חרף רצונו של הנותן". (על נסיבות מיוחדות שיצרו ציפיות שהצדיקו את מניעת ביטול רישיון ראו ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ פ"ד מו (5) 186.

הקרן מתחייבת להשפיע כמיטב יכולתה כמיטב יכולתה על חברי וידידי "הפועל המזרחי" שיבואו להתפלל וללמוד במקום הזה, וגם לעזור לסדור שעורי תורה והרצאות על עניני תורה ויהדות.

...

על רקע האמור טוענים התובעים כי יש להורות לנתבעים לסלק את ידם הן מבית הכנסת והן מהחניות.

בוודאי לא שוכנעתי כי התנהלו בבריונות.

סוף דבר התביעה לסילוק ידם של הנתבעים מהבניין ומבית הכנסת נדחית.

התביעה הכספית כנגד הנתבעים 2 ו-4 נדחית.

את מסקנתי זו אני מבסס על כך שגם אם אין מדובר במעשה בית דין (או השתק פלוגתא), מהטעם שהעילה לתביעה מכח הפוליסה נגזרת ממצב רפואי שעשוי להשתנות, הרי שברי כי בעקבות פסק הדין בתביעה הראשונה, עבר הנטל בתביעה השניה להוכיח מצב רפואי שונה, מהמבוטח אל חב' הביטוח (ראה בענין זה: רע"א 1716/10 סלוצקי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2010(3), 498).

הנתבעים נקלעו לכלל טעות בענין זה, שכן הזכות שבדין צריכה להיות כלפי התובע (ובכפוף להוכחת היסוד השלישי של העילה) ואין די בכך שעומדת לנתבע זכות כלפי אדם אחר (ראה: ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א, (מהדורה שניה, תשנ"ח – 1998), עמ' 84).

רלוואנטים דבריו של פרופ' פרידמן בספרו הנ"ל בעמ' 188 וכדלהלן: "העיקרון הכללי הוא שמי שפעל לקידום אינטרס עצמי איננו זכאי להשבה מאנשים אחרים אשר הפיקו תועלת מפעולתו... טעמו של הדין ברור. מבצע הפעולה צופה לרווח או הנאה שיפיק מן הפעולה. זה צריך להיות שכרו, ואין הוא זכאי לשכר נוסף. ... אין כימעט פעולה שאיננה משפיעה, לחיוב או לשלילה, על הזולת.. אין זה מתקבל על הדעת שכל פעילות כזו תגרור מערכת היתחשבנות עם כל אלה שנהנו ... מן הפעולה. אלה הן טובות הנאה, המכונות לעיתים 'אינצידנטאליות', אשר אינן ניתנות להשבה." פרופ' פרידמן מדגים בעמ' 62-63 לספרו, את הדברים הבאים : "פלוני שכר עורך דין לניהול תביעה שבה נקבעה, בסופו של דבר, הלכה חדשנית. תובעים רבים יפיקו בעתיד תועלת ממנה (כשם שנתבעים רבים עשויים להפגע על ידה). אך אין לפלוני ואף לא לעורך דינו עילת תביעה כלפי מי שבעתיד יבקש להסתמך על ההלכה שנקבעה (כשם שאין הם אחראים כלפי אלה שנפגעו מאותה הלכה). הלכה זו ש'נרכשה' במאמץ ובהוצאות של הפרט, הפכה נחלת הכלל...

בית המשפט דחה את התביעה משיקולים קונקריטיים שאינם נוגעים לענייננו, אולם התבטא כי לשיטתו "התוצרת של עבודתו המשפטית של המבקש שייכת לרבינוביץ' כלקוח". גם אני שותף לדעה זו. מקובלים עליי דברי הנתבעים כי משהנכות הרפואית היא של הלקוח, גם הפצוי בגינה על כל נגזרותיו המשפטיות, שייך ללקוח ולא לעורך הדין.

מאחר ונימצא שלא קיים חוזה תקף המחייב את הלקוחה לנהל את המשך ההליך באמצעות התובע (שכן הסכם שכר הטירחה מתייחס לתביעה הראשונה וכבר נקבע שלא הופר), הפנה ב"כ התובע בסיכומיו, לפגיעה בחוש ההגינות והצדק בזכותו של התובע להמשיך ולנהל את ההליך עבור הלקוחה.

בנגוד לנטען בסיכומי התובע, אין מדובר בחובה להודיע לנתבע על עילת תביעה כנגדו, אלא מדובר בטענה הסותרת את הנטען כנגד הנתבעים, שכן בתביעה כנגד הלקוחה נטען שהלקוחה היא שהתעשרה ע"ח התובע שטרח.

...

תביעה זו נדחתה על ידי כב' השופטת נורית רביב ובפסק דין שניתן ביום 29.8.11 במסגרת ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ע"א 39182-09-10), נדחה הערעור בעילה החוזית, אולם בית המשפט (כב' השופט גדעון גינת) הורה להחזיר לבית משפט קמא את הדיון לצורך בירור עילת עשיית עושר ולא במשפט.

נראה לי שזו לא היתה דרך נאותה לניהול ההליך, וינתן לכך ביטוי בפסיקת הוצאות ההליך.

סבורני, שבכל מקרה היה מקום לדחות את התביעה כנגד הנתבע 1, וזאת גם אם הייתי מכיר בחבות הנתבע 2.

לסיכום: אשר על כן, התביעה נדחית.

"דרך משל, מקום שתביעת ריבית נדחתה הואיל והשופט לא שוכנע במתן ההלוואה נושאת הריבית, אין משתיקים תביעת ההלוואה, שכן התובע רשאי למלא מה שהחסיר במשפט קודם ולנסות ולשכנע את בית-המשפט שאמנם הלווה לנתבע את הקרן. ממצא 'לא הוכח' אינו ממצא פוזיטיבי ואין כוחו יפה אלא לצורך הדיון בעילה בו הוא נקבע... ואילו דחיית התביעה על יסוד הממצא הפוזיטיבי, שהנתבע לא לווה מהתובע את הכסף שבעבורו נתבעה הריבית, מקימה השתק ומונעת את התובע לצמיתות מלתבוע את הקרן" (שם, עמ' 519).

כך קבע כב' השופט אליקים רובינשטיין בפס"ד לבייב (שם, פסקה י"ב) – "(1) כאשר עסקינן בפסק דין הניתן בהסכמה נוצר ספק מובנה באשר לכוחו להקים השתק פלוגתא ... זאת בשל העוול העלול להגרם לצד המושתק - מקום שלא היתקיים בפועל דיון אדוורסארי בין בעלי הדין לבירור הפלוגתא. הסכם פשרה מונע לרוב על ידי רצון הצדדים להביא לידי סיומה את ההיתדיינות המשפטית ובכך לחסוך זמן ומשאבים – והחלה דווקנית של כלל השתק הפלוגתא על פסק דין שניתן בדרך הפשרה עלולה להביא להימנעותם של בעלי דין מסיום המחלוקות בפשרה, מחשש להשפעת פסק הדין שבפשרה על הליכים עתידיים. על כן יש לבחון  בקפידה את טיב ההסכמה שהוצגה לבית המשפט ושעל פיה ניתן פסק הדין – בטרם יוחל השתק פלוגתא. לעניין זה יש לשאול "אם הסכמתו של בעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות המאוחרת למתן פסק הדין בהסכמה, כוללת בחובה גם הסכמה לקביעה מסוימת בפלוגתא כלשהיא שהועלתה למחלוקת על ידי הצדדים, בבחינת הודאתו של בעל הדין בתוכנה המסוים של אותה קביעה... קביעה שנעשתה בהסכמת הצדדים לצורך פסק דין בהסכמה דינה כדין קביעה שנעשתה על ידי בית המשפט בעקבות בירור לגופה של הפלוגתא שבמחלוקת" (זלצמן, 335).

 (3) בהמשך לאמור, לטעמי, אין הכרח לבחון את הסוגיה של השתק פלוגתא במקרה של הכרעה על דרך הפשרה במשקפיים זהים במדויק לאלה שבהם נבחן השתק פלוגתא במקרים "רגילים". ברי כי בהכרעה על דרך הפשרה גישתו הבסיסית של בית המשפט "רכה" וגמישה מאשר בהכרעה רגילה, המבוססת על דיני ראיות מדוקדקים.

בצדק הפניתה בהקשר זה המבקשת אל ע"א 1545/08 אברהם מוסקונה נ' סולל בונה בע"מ (4.3.2010), שם במסגרת דחיית העירעור וקבלת קביעת בית המשפט קמא צטט בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת (כתוארה אז) אסתר חיות) את דברי בית המשפט קמא (פסקה 4) – "תביעות בגין ליקויי בנייה נדונות ומוכרעות, דרך כלל, על פי חוו"ד מומחים. לאחר שמוכרעת התביעה (בין בפסק דין ובין בהסדר פשרה), אין צד יכול להגיש תביעה נוספת בגין אותם ליקויי הבנייה וזאת – גם אם מתברר לו שעשה מקח טעות ואף אם מתברר כי קיימים ליקויים נוספים, אשר לא ניתן להם ביטוי, בין בחוו"ד המומחה, בין בפסק הדין ובין בהסדר הפשרה (שם, 15.) (ההדגשה הוספה על ידי בית המשפט שלערעור – א.ב.))." יוער כי בפסק דין זה אישר בית המשפט העליון קביעה של בית המשפט המחוזי כי פסק דין שנתן תוקף להסכמת הצדדים אשר התבססה על קביעת מומחה מטעם בית המשפט וכללה – "היתייחסות פרטנית לנזקים נשוא המחלוקת" (פסקה 9 לפסק הדין) מקים מעשה בית דין היוצר השתק פלוגתא ביניהם.

העובדה כי בעל דין מנוע מלהעלות טענה שיכול היה להעלותה בפני בית המשפט במסגרת הליך משפטי, ולא עשה כן, עולה בקנה אחד עם השיקולים העומדים בבסיס דוקטרינת "מעשה בית דין". על צד להליך לדאוג להביא בפני בית המשפט את כל טענותיו הרלוואנטיות במועד.

...

סיכום לאחר שדנתי במכלול טענות הצדדים, הכלליות והנוגעות לעילות ספציפיות, הבקשה מתקבלת בחלקה ואני מורה על מחיקת כל הטענות מתוך כתבי הטענות של המשיבים ונספחיהם הקשורות בפלוגתאות בנושא הסאונה והאיוורור במועדון הדיירים, בור החלחול/איסוף בכניסה לבנין, חדר הדואר, העדר הגינון בחלק הדרומי ברכוש המשותף ועגמת הנפש.

לצד זאת הבקשה נדחית ביחס לפלוגתאות הנוגעות למאוורר בקיר הסלון הצמוד לגינה ול"פרשת הביוב", כפי שכונתה בתביעת הנציגות, לרבות הטענה בענין ההצפות החוזרות.

אזכיר גם כי טענות כלליות של המשיבים בענין הרחבת חזית, בענין עצם יכולתו של פסק הדין בתביעת הנציגות להקים השתק פלוגתא (על שני ראשי טענה זו שהעלו המשיבים) והטענה הכללית כנגד המומחה מטעם בית המשפט בתביעת הנציגות נדחו אף הן, ובסיכומו של דבר עיקר הבקשה התקבל ומרבית טענות המשיבים נדחו.