פטור מאגרת בית משפט בתביעה על סך מיליוני שקלים

ביום 16.2.22, קבע בית המשפט כי העמדת התביעה הכספית על סך של 2 מיליון ₪ בלבד אינה עולה בקנה אחד עם הסעד הכספי העולה מכתב התביעה.

בהקשר זה נקבע ע"י בית המשפט העליון (כב' השופט רובינשטיין) "לדידי הגיון הדברים ברור, ונובע מכך שאם תתאפשר דחיית תשלום האגרה עד לאחר סיום ההליכים, תתקשה המדינה לגבות סכום זה; דומה כי טבע האנוש הוא שמקום בו תם הליך, המוטיבציה לתשלום אגרה אינה גוברת, ומאמץ הגביה יעלה לא אחת יותר מן האגרה כולה. מכאן, פיתרון הביניים שמאפשר מחוקק המשנה ככל שבית המשפט לא מצא לפטור את בעל הדין מתשלום האגרה במלואה הוא מתן פטור חלקי או פריסת תשלום האגרה לשיעורין, ולא דחיית תשלומה לסוף ההליכים כליל" (בע"מ 1818/16 פלונית נ' פלוני (5.7.16), עמ' 8).

...

הנתבעים טענו כי במקום שהתובע ישלם אגרה כנדרש, הוא העמיד בכתב התביעה המתוקן את תביעתו על סכום של 2,000,000 ₪ ולכן, יש לדחות את התביעה על הסף.

התקנה הרלוונטית לעניין זה הינה תקנה 14(ז) לתקנות האגרות, אשר מאפשרת לבית המשפט להורות, בהתאם לשיקול דעתו, על תשלום האגרה לשיעורין בתוך פרק זמן קצוב שייקבע, וכך מורה התקנה : "דחה בית משפט את הבקשה, או פטר מתשלום חלק מהאגרה בלבד, רשאי הוא להרשות למבקש לשלם את האגרה, שלגביה לא ניתן הפטור, לשיעורין, ובתוך הזמן שיקבע; שולמה האגרה בתוך הזמן שנקבע, יראו כאילו נעשה התשלום ביום שהובא ההליך; נדחה מועד תשלום האגרה, ישלם המבקש את האגרה בתוספת הפרשי הצמדה מיום התשלום לפי תקנות אלה אילולא הוגשה הבקשה, והוראות תקנה 13 יחולו בהתאמה, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת". כפי שעמדנו על כך לעיל, תנאי למתן פטור מתשלום אגרה הינו חוסר יכולת כלכלית.

יתירה מכך, בסעיף 1 לבקשה, טען התובע כי עסקו קרס עקב התפשטות מגיפת הקורונה כשמנגד, בסעיף 4 טען כי עבד לפני הקורונה, בחברת "מעלה ההר". לא ממש ברור במה עסק התובע לפני הקורונה ובמה הוא עוסק היום, ובנסיבות אין מקום להסתפק בהצהרה כללית כי כיום "הוא לא מוצא פרנסה", ודאי לא כדי להיעתר לבקשה לפריסה על פני 3 שנים ! במכלול הדברים, בשים לב לסכום המחצית הראשונה של האגרה שעל התובע לשלם כנגד תיקון כתב התביעה ולסכום שגוייס על ידו, כשברקע עומד הצורך לקדם את ההליך, אני מורה על פריסת היתרה כפי שתחושב ע"י המזכירות (סכום של כ- 30,000 ₪) לשלושה תשלומים חודשיים, שווים ורצופים.

תשלומים אלה הינם מעבר לסכום של 30,000 ₪, אותו ישלם התובע תוך 7 ימים.

ביום 1.6.2021 הגישו המבקשות תביעה כספית על סך 20 מיליון ש"ח נגד עורכת הדין שייצגה את העובדת בתביעה משנת 2012 (להלן: עורכת הדין).

בית המשפט ציין כי לצד ההליכים שתוארו לעיל, בשנת 2017 הגישו המבקשות גם תביעה נגד עורכי הדין שייצגו אותן בתביעה משנת 2012, שבגדרה תבעו פיצוי בסך 4 מיליון ש"ח. אף במסגרת התביעה ההיא ביקשו המבקשות פטור מאגרה, ובקשתן נדחתה (ערעור ובקשת רשות לערער על החלטה זו נדחו, ראו רע"א 10035/17 כהנא נ' הולין – הדס (26.3.2018)).

...

בית המשפט מצא כי התנהלות המשיבות אינה הגונה וחסרת תום לב, וזאת בשל כך שלא ציינו כי ביום 8.1.2021 נדחתה בקשה לפטור מאגרה בהליך דומה, בו תבעו המבקשות את שותפתה של עורכת הדין.

המשיבה התנגדה לבקשה, וביום 12.10.2021 הורתה כב' הרשמת ש' עבדיאן על פטור מתשלום אגרה אך לא פטרה את המבקשות מהפקדת ערובה, שהועמדה על סכום מופחת של 10,000 ש"ח. לאחר שעיינתי בבקשה ונספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא ומאליה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

ביום 29.4.19 ניתנה החלטה: "בהמשך להחלטה מיום 17.4.19 ומשלא שולמה האגרה בחלוף המועד – התביעה נמחקת". ביום 18.4.2019, טרם שההליך השני נמחק, התובעת הגישה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תביעה זו ע"ס של 5 מליון ₪ (סך של 1,533,000 ₪ בגין תגמולי ביטוח והיתרה בגין נזקים עקיפים) כנגד הנתבעות בגין אותו ארוע ובאותה עילה, בצרוף בקשה לפטור מאגרה.

בע"א (מחוזי ירושלים) 34111-03-10 טל (ברק) לוי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (21.12.2010) הפנה ההרכב בראשות כבוד השופט צ. זילברטל לפסיקת בית המשפט העליון ביחס לדיני ההתיישנות שקדמו לחוק ההתיישנות ובה נקבע כי הדין מגן מפני מירוץ ההתיישנות על תביעה תלויה ועומדת ולא מתביעה שהוגשה ונכשלה שאחרת כל תובע יוכל להאריך באופן מלאכותי את מירוץ ההתיישנות עד אין קץ בתביעה שסופה להיכשל מטעמים פורמליים שאינם יוצרים מעשה בית דין (ע"א 230/53 לוי נ' קליגר, פ"ד י' 802 (1956)).

היתנהלות זו כשלעצמה מהוה זילזול חמור בהליכי משפט, ניצול לרעה של ההליך המשפטי ועולה כדי חוסר תום לב. התובעת, אשר ידעה כי בקשתה לפטור מאגרה נדחתה, היתעלמה מהחלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב, לא שילמה את האגרה וגם לא ביקשה ביוזמתה למשוך את ההליך, ובעוד שההליך תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שבה והגישה את אותה תביעה ממש לבית המשפט המחוזי מרכז בצרוף בקשה לפטור מאגרה, בקשה אשר נדחתה בבית המשפט המחוזי תל אביב, תוך היתעלמות מוחלטת מההליכים הקודמים ואף מבלי שציינה ההליכים הקודמים שפתחה וניהלה, ולמעשה בעת הגשת התביעה, עדין ניהלה, בגין אותו ארוע ממש.

...

מעבר לכך, חישוב התקופות השונות מאז האירוע הביטוחי (27.3.2012) עובר למועד הגשת ההליך הראשון (פברואר 2013), עובר למועד שנקבע להגשת הראיות בשאלת הכיסוי הביטוחי (1.12.2015), עובר למועד מחיקת ההליך הראשון (12.6.2017), עובר למועד הגשת ההליך השני (נובמבר 2018) ומחיקתו (29.4.2019) והגשת תביעה זו (18.4.2019), מלמד כי גם פרשנות מיטיבה עם התובעת אשר זוקפת לחובתה רק את התקופה מהמועד שנקבע להגשת הראיות מובילה למסקנה כי תביעתה התיישנה וכי חלפו הרבה מעל 3 שנים מאז ועד הגשת התביעה השניה, אשר משך כל התקופה שהיתה תלויה ועומדת נזקפת לחובת התובעת, שלא לדבר על תביעה זו. שתי הערות לקראת סיום.

" כפי שתואר לעיל, לא ניתן להתחמק מהמסקנה כי פעולותיה של התובעת, וליתר דיוק – מחדליה, בהליכים הקודמים (כמו גם בהליך זה) הובילו להשהיית ההליכים ולהטרדת הנתבעות באופן העולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט.

סוף דבר, אני מקבלת את הבקשה ומורה על דחיית התביעה מחמת התיישנות.

"המשיבה" – הכוונה לנתבעת, היא משיבה 1 בבקשה זו. בקשה של התובעים לפטור אותם מחובת תשלום אגרה, בתביעה כספית שהוגשה ע"ס 56 מיליון ₪ (בקירוב מעוגל).

עוד ביקשה כי ככל שתתקבל בקשת התובעים לפטור מאגרה, יעשה בית המשפט סמכות בתקנה 14(י) לתקנות האגרות, ויקבע כי ככל שהתביעה תיתקבל, תחוב הנתבעת בתשלום האגרה.

ב 7.5.2020 שלח התובע 2 לנתבעת נוסח הסכם למתן שירותים שכלל תנאים שממילא התנהלו הצדדים על פיהם עד אז. התמורה שצוינה בהסכם (ולדברי התובעים משקפת הנהוג בענף), עמדה על סך של 2% משווי מכר כל דירה או חנות או משרד או מבנה בפרויקט (כלומר לא דירות בעלים), בתוספת מע"מ. זאת בתוספת לסכומים חד פעמיים נדרשים, שעלו כדי חצי מיליון ₪ ומע"מ. אלא שאז היתנערה מהם הנתבעת ופעלה להדירם מן הפרויקט.

...

אם המסקנה הנה שאין בענייננו הסכם מחייב לתשלום שכר (כשיטת המשיבה), יש לבדוק האם קמה זכותו של התובע לשכר ראוי, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

חוסר יכולת לעמוד בתשלום אגרה לחוד, לא שוכנעתי שאין ביכולתם של המבקשים לממן עלות חוו"ד. א. במה שקשור לאי צירוף הסכמי הנון שופ: אף לטעמי מן הראוי היה שהמבקשים יצרפו אותם ביוזמתם, ודאי מעת שהשלימו בקשתם.

מכוח סמכותי בתקנה 14(י) לתקנות האגרות, אני קובע כי היה ותתקבל התביעה, תחוב המשיבה בתשלום האגרה הנגזרת מסכום התביעה כפי שנפסק בפועל (בניכוי אגרה ששולמה על ידי המבקשים ככל ושולמה בינתיים בהתאם לאמור בפסקה הקודמת).

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה מיום 6.3.23 (כב' השופטת לורן אקוקה בע"ר 21504-01-23) שהורה למבקש להפקיד ערובה בסך 3,000 ₪ בתוך 7 ימים להבטחת הוצאות המשיבים בעירעור שהגיש על החלטת רשמת ביהמ"ש קמא מיום 25.12.22, שדחתה את בקשתו לעיון מחדש בהחלטה שדחתה את בקשתו לפטור מתשלום אגרה.

ביום 31.10.22 הגיש המבקש לבית המשפט לעינייני מישפחה תביעה כספית על סך חמישה מיליון ₪ כנגד המשיבים.

...

מקל וחומר, יש לקבל את הבקשה במקרה זה שבו מדובר בערעור על החלטה הדוחה בקשה לפטור מאגרה (להבדיל מפסק דין) המוגש לאותה ערכאה שנתנה את ההחלטה (להבדיל מערכאה גבוהה יותר).

בטיוטת תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון) תשפ"ב – 2022 מוצע בין היתר לתקן את תקנה 135(ב) כך שייקבע שבית המשפט מוסמך להורות על הפקדת ערובה "גם אם לא נקבעה ערובה כאמור בנוגע לאותו הליך בתוספת השלישית". המבקש "מציף" את בתי המשפט בבקשות לרוב והכל "בניסיון כפייתי להימלט מהצורך לשלם אגרות מחד או להפקיד ערבון סמלי להבטחת הוצאות המשיבים מאידך". לכן, יש לדחות את הבקשה ולחייב את המבקש בהוצאות.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה והתשובה, אני סבור שיש לתת רשות ערעור, היות שמדובר בשאלה משפטית עקרונית והיא האם היה מוסמך בית המשפט לחייב את המבקש בהפקדת ערובה, למרות שעל פי התוספת השלישית לתקנות, ערעור על החלטת רשם שאינו רשם בכיר פטור מהפקדת ערובה? ברע"א 1875/21 יוסף שחם נ' אגף מס הכנסה (23.05.2021)‏ קבע ביהמ"ש כי:‏ "הלכה היא כי החלטות הנוגעות להפקדת ערובה הן החלטות דיוניות-ניהוליות באופיין, המצויות בגדר שיקול דעתה הרחב של הערכאה המבררת. משכך תימנע ערכאת הערעור מלהתערב בהן, אלא במקרים חריגים בהם ההחלטה ניתנה בניגוד לדין או שהיא גורמת לעיוות דין... בבסיס סמכותו של בית המשפט לחייב צד להליך בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הצד שכנגד, שתי תכליות מרכזיות: הראשונה, הנלמדת מלשונה, היא הבטחת תשלום הוצאותיו של הצד הפסיבי ("הנתבע"), ככל שבסופו של יום יידחה ההליך בו מדובר וייפסקו הוצאות לטובתו; השנייה, היא מניעת ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות והרתעה מפני הגשת הליכי סרק – תביעות, בקשות, או ערעורים, לפי העניין.

ברם, אני סבור כי משמתקין התקנות קבע שערעור על החלטת רשם פטור מהפקדת ערובה, לא מוסמך בית המשפט לקבוע שתופקד ערובה.

סיכומו של דבר: הערעור מתקבל.

המשיבים ישלמו למערער הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪.