ערעור על החלטת רשם הוצל"פ לקבוע דיון בטענת "פרעתי

1) המבקשת, הזוכה בתיק הוצל"פ 501451-10-18, מבקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 25.10.18 של כב' רשם ההוצל"פ, יניב דורי- דיון שקבע כי תיק ההוצל"פ ניפתח שלא כדין והורה על סגירתו.

באשר לטענות המשיבה, בהתייחס להחלטת הרשם ההוצל"פ שרון קרן, מסכימה המבקשת כי למשיבה הזכות להשלמת כל טענותיה במסגרת טענת "פרעתי", לרבות הטענות בדבר חיובים שלובים, ובהסתמך על רע"א 9636/08, בו קבע ביהמ"ש העליון, כי טענת "פרעתי", היא סל רחב להעלות כל טענה כימעט כשנטל הראייה על המשיבה הטוענת, כי פרעה החוב או כי פטורה מלקיימו.

...

11) סוף דבר, הערעור מתקבל ומבוטלת החלטתו מיום 25.10.18 של כבוד הרשם, לרבות מבוטל החיוב הכספי.

- אני מורה על פתיחת תיק ההוצל"פ 50145110-18.

המשיבה תשלם למבקשת את הוצאות הערעור בסך של 7,500 ₪.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט טל חבקין) מיום 25/1/2921 בעש"א 44300-11-20 ולפיו היתקבל ערעור המבקשים על החלטת כב' רשם ההוצל"פ מיום 29/10/20 בתיק הוצל"פ 541852-05-20 (להלן: "תיק ההוצל"פ"), לדחות טענת "פרעתי" שהגיש המבקש – החייב בתיק ההוצל"פ בהיעדר התייצבותו לדיון, אך נקבע כי בירור הבקשה בטענת "פרעתי" מותנה בתשלום הוצאות בסך 40,000 ₪ בתוך 30 יום ממתן פסק הדין.

נקבע בסעיף 33 לפסק הדין: "בהנתן שהמערער אינו משלם את החוב הפסוק בתיק ההוצאה לפועל על אף שההליכים אינם מעוכבים, ועל כן חיובו בהוצאות שייתוספו לתיק ההוצאה לפועל אינו סעד אפקטיבי, ראיתי לנכון להתנות את בירור טענת הפרעתי בתשלום הוצאות בפועל בסך של 40,000 ש"ח בגין דחיית הדיון והתנהלות המערער כמכלול. סכום ההוצאות מביא בחשבון את הקף הסכום שבמחלוקת; את סכום ההוצאות שפסק הרשם, אשר בנסיבות הן על הצד הנמוך; ואת הקביעה שהמערער נהג באופן שעולה כדי ניצול לרעה של הליכי משפט (השוו לרע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ (12.1.2010)). הסכום ישולם תוך 30 יום ממועד החלטה זו, שאם לא כן תדחה טענת הפרעתי באופן שיקים מעשה בי-דין. הרשם יוכל להאריך מועד זה בהתקיים טעמים מיוחדים. לאחר תשלום הסכום יקבע הרשם מועד חדש לדיון בטענת הפרעתי לגופה". בבקשת רשות העירעור נטען, כאמור, כי סכום ההוצאות גבוה ואין באפשרות המבקש לשלמו וכי בית משפט קמא לא היה אמור להעלות תהיות ובקורת ביחס להילכת גני עינב.

...

ב) במקרה דנן, לא שוכנעתי כי עסקינן בתנאי שהמבקש אינו יכול לעמוד בו באופן המצדיק התערבות.

על בסיס מכלול הנסיבות ולאור ההתנהלות הדיונית של המבקש, אני סבורה כי החלטת בית משפט שלום איזנה נכונה בין האינטרסים השונים.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

להשלמת התמונה אוסיף, כי מתיק ההוצל"פ עולה, כי המבקשת היתגוננה בתחילה בטענת "פרעתי" ונקבע לשם כך דיון בפני כב' רשמת ההוצל"פ. דיון זה בוטל בהמשך, כאשר במסגרת ההחלטה על ביטולו ציינה כב' הרשמת כי לאור מועד הפירעון הנטען, המוקדם למועד מסירת האזהרה לכאורה, הרי שאין מדובר בטענת "פרעתי", אלא בהתנגדות, שדינה להתברר בבית המשפט.

מכל מקום, החלטה זו הפכה חלוטה זה מכבר וברי כי מותב זה אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות רשמת ההוצל"פ. אשר לבקשה לקבוע כי ההיתנגדות הוגשה במועד: זו מושתתת, כאמור, על כפירתה של המבקשת בקבלת האזהרה בתיק ההוצל"פ. המשיבה הציגה אמנם בדיון אישור מסירה חתום לכאורה על ידי עומר, בנה של המבקשת; המבקשת אישרה כי יש לה בן בשם זה. ואולם, על מנת לידון בתקפותו של אישור המסירה היה על המשיבה לדאוג להתייצבותו של המוסר מטעמה בדיון, בתור מי שמבקשת להסתמך על תצהיר המוסר ולהראות באמצעותו כי האזהרה הומצאה למבקשת כדין.

...

לאור כל אלו אני קובעת, כי לא נסתרה טענתה של המבקשת לפיה לא קיבלה את האזהרה בתיק ההוצל"פ, וכי נודע לה עליו רק בעת שגילתה את ההגבלה על רשיון הנהיגה שלה.

לאור האמור לעיל, אני קובעת כי יש לראות את ההתנגדות כאילו הוגשה במועד.

למעלה מן הצורך אבהיר, כי גם לולא הייתי מגיעה למסקנה זו, הייתי נעתרת לבקשתה החלופית של המבקשת ומאריכה לה את המועד להגשת ההתנגדות, זאת לאור טענות ההגנה שבפיה, המהוות, כך אני סבורה, "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד לפי הוראות סעיף 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א-1984); ודאי על פי תקנה 176(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט - 2018 (להלן: תקסד"א-2018), החלה על החלטה זו מכח תקנה 180(ג)(1) לתקנות אלו, בה הושמטה דרישת קיומם של "טעמים מיוחדים". לא אחת נפסק, כי לעניין הארכת מועד יש להתחשב בסיכויו של ההליך לגביו מתבקשת הארכת המועד, וכלשון בית המשפט העליון - "לפזול אל עבר ההליך העיקרי ולבחון את סיכוייו הלכאוריים." (רע"א 7092/11 איוב מ.ט.ח בצוע פרויקטים בע"מ נ' קרן הסיטי בע"מ [16.8.2012]; כן ראה רע"א 2184/12 מיכלוביץ נ' א. אספקה וטרינרית בע"מ [29.8.2012]; רע"א 4538/11 צמח נ' גבאי [3.1.2013]).

לאור האמור לעיל אני קובעת, כי ההתנגדות תתקבל בכפוף להפקדת סך של 3,000 ₪, קרן השיק, בקופת בית המשפט, וזאת בתוך 30 יום מהיום.

כפועל יוצא מהחלטתי בדבר המועד להגשת ההתנגדות אני מורה על ביטול כל ההליכים שננקטו בתיק ההוצל"פ ועל עיכובם מעתה ואילך.

כב' השופט העמית משה סובל (להלן: "השופט קמא"), דחה את טענות המבקשת ביחס לחסינותה מפני הליכי אכיפה וגבייה; טענת פרעתי שהעלתה בפני רשם הוצל"פ, וטענות בדבר חוסר סמכות הרשם לידון בתביעה נגדה.

בערכאה קמא העלתה המבקשת השגות שונות על החלטת רשם ההוצל"פ. בין היתר, כי אינו מוסמך לחייבה לשלם את הפצוי שנפסק; כי החלטתו ביחס לטענת "פרעתי" שהעלתה היתה שגויה; כי היא זכאית לחסינות מפני אכיפת הליכי גבייה ועוד.

טענות המבקשת: לטענת המבקשת, שגה בית משפט קמא כשדחה את ערעורה על החלטות רשם ההוצל"פ. עיקר השגותיה מיתמקדות בשלושה טיעונים מרכזיים: האחד, כי היא "פרעה" את חובה למשיבה משום שהמשיבה קיבלה את הפיצויים באמצעות המדינה, מכוח זכותה לקיצבת נפגעי פעולות האיבה והכל כפי שמפורט בטענותיה ונספחיה (נספח ג' למוצגי המבקשת).

מלבד טענות המבקשת הנוגעות לסוגיות שנדונו בתיק העקרי, העלתה המבקשת טענת "פרעתי". לגופו של עניין, ולאחר עיון בטענות הבקשה בתיק ההוצל"פ, עולה כי המבקשת השליכה יהבה על העובדה כי המשיבה מקבלת קצבה מאת המוסד לביטוח לאומי מכוח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל 1970 (להלן: "חוק התגמולים") והכל כפי שנקבע גם בפסק דינה של השופטת גנות בבית המשפט המחוזי בתיק העקרי.

...

לקראת סיום אציין, כי מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה טענות המבקשת בדבר חסינות מפני הליכי אכיפה וגבייה דינן להידחות.

על כן, ובהתאם לכך, יובהר למבקשת כי ערכאה זו והערכאות הקודמות אליה הפנתה טענותיה אינן מהוות ערכאת ערעור על פסק דינו של בית המשפט העליון, בו נידונו והוכרעו הסוגיות המהותיות העולות בטיעוניה במסגרת הליך זה. סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשת תשלם הוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪ בתוך 30 יום מיום ההחלטה, ממועד זה יישא החיוב הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

], הוחלט על קיום ועדת תסקירים ויצירת תכנית לגיבוש הקשר עם האב.

התביעה למזונות הקטין - תלה"מ 57773-11-17 ההחלטה למזונות זמניים - ביום 31.1.2018 נקבעו מזונותיו הזמניים של הבן.

לעניין איזון זכויות הפנסיה בארץ ובחו"ל, ולטענות הדדיות אחרות שהעלו הצדדים, המומחה נחקר ארוכות על ידי הצדדים, ובית המשפט לא מצא שעלה בידי מי מהם לערער את קביעותיו.

כך או כך, האשה לא יכולה היתה להצביע על סימוכין לפידיון תכנית החסכון, לשיטתה: "[...] אין לי את זה עכשיו ביד. אבל יש לי את פירוט החשבון שנתתי לכם. נתתי לכם ולאקטואר כל פירוט החשבון של החשבון שלי [...] בתוך הפרוט זה אמור להופיע, כי פרעתי את התכנית והכנסתי לו לחשבון שלו את הסכום הנקוב. אם תנתן לי. זה אמור להיות אצלך בחומר של האקטואר [...]" (שם, ע' 22, ש' 17).

מתוקף האמור יש לקבוע שהנסיבות אינן מצביעות על קיומה של זכות שקמה לאשה בשלושת הדירות מתוקף דוקטרינת "נכס חצוני". לא נעלם מעיני בית המשפט שעד למועד הקרע, המשכנתא שניטלה עבור שלושת הדירות שולמה מכספים משותפים לכאורה, והמענה לדבר יבוא בשאלת שווי ההשקעה בשלושת הדירות, בה נדון להלן.

אין חולק עוד שכל אחד מהצדדים רשם את רכבו על שמו ועשה בו שימוש בלעדי.

...

לא שוכנעתי שיש מקום בנסיבות אלה להכריז על האב כהורה "משמורן" משותף עם האֵם בניגוד כה מובהק לחלוקת זמני השהות וחלוקת עול גידול הבן בפועל.

יוצא אפוא שבמועד הקרע עמדה היתרה לסילוק ע"ס כ – 32,000 ₪.

בית המשפט עיין בנטען ומצא שדין הטענות להידחות.

עתירת האישה להצהרה על מחצית זכויותיה בבית ו/או בשלושת הדירות – נדחית.