ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל, כב' הרשמת א' כהן, מיום 7.2.23, אשר דחתה את בקשת המערער בטענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 (להלן: "ההחלטה" ; "הבקשה" ו"החוק", לפי העניין).
במוקד העירעור הטענה לפי טעתה כב' הרשמת אשר דחתה את טענת המערער לפיה יצא ידי חובתו בתשלום מזונות בנותיו שבגרו, עת שילם את דמי המזונות הפסוקים ישירות לידיהם; כמו גם טענה לפיה המשיבה השתהתה באכיפת חיובי מזונות הבנות הבגירות ובכך פעלה שלא בתום לב. המערער טוען, בתמצית, כי הוראות סעיף 86 לפסק הדין שותקות באשר למוטב לתשלום כספי המזונות עם הגיע בנותיהן של הצדדים לבגירות, ולפיכך בדין שילם ישירות לידי הבנות את כספי מזונותיהן מעת שבגרו.
...
לאחר שעיינתי במכלול המצוי בתיק ושמעתי את הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות עת לא מצאתי כי נפלה כל שגגה בהחלטה, המתיישבת גם עם הוראות הדין וגם עם המסד העובדתי שהיה מצוי לפני כב' הרשמת.
בבסיס הנמקת כב' הרשמת בהחלטה נעוצה הפרשנות הטבעית של ההוראה האופרטיבית שבפסק הדין, שלשונה כדלקמן: "... דמי המזונות החודשיים ישולמו לידי התובעת עד הגיע כל אחת מן הקטינות לגיל 18 שנה או עד סיום לימודיהן בתיכון, לפי המאוחר מבין המועדים. החל ממועד זה ועד תום השירות הצבאי הסדיר בצה"ל ו/או השירות הלאומי של הקטינות, ככל שתשרתנה בצה"ל ו/או בשירות הלאומי, ישלם הנתבע למזונות אותה קטינה 1/3 מגובה המזונות כערכם במועד הרלוונטי..." (סעיף 86 לפסק הדין).
סיכומם של דברים הוא שדין הערעור להידחות, וכך אני מורה.
