עו"ד חויב בהוצאות בשל עתירה נגד מזכירות בית הדין הרבני

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 5429-05-20 שיוביץ ואח' נ' בית הדין הרבני בתל אביב לפני כבוד השופט אביים ברקאי התובעים: 1. משה שיוביץ 2. רחל זילבר הנתבעת: מדינת ישראל - בית הדין הרבני האיזורי בתל אביב יפו מטעם התובעים - טענה התובעת 2 מטעם הנתבעת - עו"ד **** מרגל, טענה מתמחה תאיר לין דרשביץ, מתמחה שיר דוידסון והבה פסק דין

חלק ראשון – פתח דבר כללי מהותו של פסק הדין, דיון בתביעה לתשלום פיצוי בגין מתן החלטה שניתנה על ידי בית הדין הרבני עניינו של פסק הדין הוא סילוקה על הסף של תביעה אשר הוגשה כנגד "מדינת ישראל - בית הדין הרבני האיזורי בתל אביב – יפו". התובעים עותרים לקבל פיצוי בסך של 240,000 ₪ בגין החלטה של בית הדין הרבני אשר התירה לאדם בשם אבנר נטר לקבל עותק מצו הירושה של המנוחה מאירה שיוביץ ז"ל. המנוחה היא אימו של התובע 1.

העותרים מדגישים כי פנייתם נעשתה באמצעות מזכירות בית הדין הרבני ותוך תשלום אגרה.

אין מקום לאפשר הגשת תביעות שמשמען היא פגיעה בעצמאות השיפוטית, ולעניין זה ר' למשל דברי כב' הש' מ' מזוז במסגרת ע"א 3359/18, מדינת ישראל נ' מוסא איבראהים עלי אדם (מיום 2/9/2018, הש' י' עמית, מ' מזוז, י' וילנר) שם נקבע כך – "מכלול השיקולים שפורטו, ובפרט התכליות העיקריות של מוסד החסינות - השמירה על העצמאות השיפוטית, אי התלות האישית ושמירה על תיפקודה התקין של מערכת השפיטה מפני השפעות זרות ושיקולים זרים - מטה לדעתי את הכף באופן ברור לעבר הקביעה כי החסינות השיפוטית לפי סעיף 8 לפקודה היא חסינות מהותית". וכן בהמשך (ההדגשות לא במקור) – "מתן אפשרות לתבוע את המדינה בגין מעשיו של נושא משרה שיפוטית מהוה למעשה עקיפה של החסינות השיפוטית והוא אינו מתיישב עם התכליות של חסינות זו, שכן אין הוא מבטיח את הגשמתן של תכליות אלה. המסקנה הפרשנית לפיה יש לראות את החסינות המוקנית לרשות השופטת ולנושאי משרה שיפוטית כחסינות מהותית נובעת מכך שהתכליות העיקריות המונחות ביסוד החסינות לא תושגנה אם ניתן יהיה לעקפה ולהעמיד לבירור את השאלה האם נושא משרה שיפוטית פלוני התרשל במילוי תפקידו - על דרך של הגשת התביעה נגד המדינה" וכן - "גם אם תביעה עקיפה כזו אינה חושפת את נושא המשרה השיפוטית לחיוב כספי אישי, עדיין עיקר הנזקים והחששות מקיומה של תביעה אישית ממשיכים להתקיים. חשיפה לתביעות משפטיות, גם אם באופן עקיף, וכפועל יוצא חשיפתם של נושאי משרה שיפוטית לתיוגים שליליים, עלולה לעורר חשש לשקילתם של אינטרסים אישיים, או למראית-עין של שקילתם של אינטרסים כאלה, הזרים לסכסוך המובא לפני נושא המשרה השיפוטית" להרחבה ר' גם ע"א 8164/20, שולמית אייל נ' יניב אינסל נאמן (מיום 25/5/2022, הנ' א' חיות, המש' לנ' ע' פוגלמן, הש' ד' מינץ) וכן רע"א 118/21, ד"ר משה וינברג ושות', עורכי דין ונוטריונים נ' מדינת ישראל (מיום 21/1/2021, הש' י' עמית) או ע"א 10015/17, גדעון רוה נ' מדינת ישראל - רשות האכיפה והגבייה‏ (מיום 10/10/2018, הש' י' עמית, מ' מזוז, ד' מינץ).

באשר להוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד, נתתי דעתי להוראת סעיף 153(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 הקובעת שסכום שכר טירחת עו"ד לא יפחת מהקבוע בכללי לישכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי המומלץ) תש"ס – 2000, למעט אם הורה כך בית המשפט מטעמים מיוחדים.

...

התובעים טוענים שאלמלא היה מומצא צו הירושה, הרי התביעה לפירוק השיתוף הייתה נדחית על הסף (סעיף 16 לכתב התביעה).

אין מקום לאפשר הגשת תביעות שמשמען היא פגיעה בעצמאות השיפוטית, ולעניין זה ר' למשל דברי כב' הש' מ' מזוז במסגרת ע"א 3359/18, מדינת ישראל נ' מוסא איברהים עלי אדם (מיום 2/9/2018, הש' י' עמית, מ' מזוז, י' וילנר) שם נקבע כך – "מכלול השיקולים שפורטו, ובפרט התכליות העיקריות של מוסד החסינות - השמירה על העצמאות השיפוטית, אי התלות האישית ושמירה על תפקודה התקין של מערכת השפיטה מפני השפעות זרות ושיקולים זרים - מטה לדעתי את הכף באופן ברור לעבר הקביעה כי החסינות השיפוטית לפי סעיף 8 לפקודה היא חסינות מהותית". וכן בהמשך (ההדגשות לא במקור) – "מתן אפשרות לתבוע את המדינה בגין מעשיו של נושא משרה שיפוטית מהווה למעשה עקיפה של החסינות השיפוטית והוא אינו מתיישב עם התכליות של חסינות זו, שכן אין הוא מבטיח את הגשמתן של תכליות אלה. המסקנה הפרשנית לפיה יש לראות את החסינות המוקנית לרשות השופטת ולנושאי משרה שיפוטית כחסינות מהותית נובעת מכך שהתכליות העיקריות המונחות ביסוד החסינות לא תושגנה אם ניתן יהיה לעקפה ולהעמיד לבירור את השאלה האם נושא משרה שיפוטית פלוני התרשל במילוי תפקידו - על דרך של הגשת התביעה נגד המדינה" וכן - "גם אם תביעה עקיפה כזו אינה חושפת את נושא המשרה השיפוטית לחיוב כספי אישי, עדיין עיקר הנזקים והחששות מקיומה של תביעה אישית ממשיכים להתקיים. חשיפה לתביעות משפטיות, גם אם באופן עקיף, וכפועל יוצא חשיפתם של נושאי משרה שיפוטית לתיוגים שליליים, עלולה לעורר חשש לשקילתם של אינטרסים אישיים, או למראית-עין של שקילתם של אינטרסים כאלה, הזרים לסכסוך המובא לפני נושא המשרה השיפוטית" להרחבה ר' גם ע"א 8164/20, שולמית אייל נ' יניב אינסל נאמן (מיום 25/5/2022, הנ' א' חיות, המש' לנ' ע' פוגלמן, הש' ד' מינץ) וכן רע"א 118/21, ד"ר משה וינברג ושות', עורכי דין ונוטריונים נ' מדינת ישראל (מיום 21/1/2021, הש' י' עמית) או ע"א 10015/17, גדעון רוה נ' מדינת ישראל - רשות האכיפה והגבייה‏ (מיום 10/10/2018, הש' י' עמית, מ' מזוז, ד' מינץ).

סוף דבר לאור האמור לעיל התביעה נדחית.

אני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, בתשלום הוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד בסך כול של 8,000 ₪.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 24263-11-22 גרופי ואח' נ' כהן ואח' לפני כב' השופטת אביגיל כהן, סגנית נשיא המבקשים 1. גרופי אביבה איריס 2. גרופי ירדנה - קנודסן ע"י ב"כ עו"ד אחיקם גריידי המשיבים 1. עריית תל אביב (נמחק) 2. אבי נמצוביץ, עו"ד (נמחק) 3. שלום כהן, עו"ד – מנהל עיזבון המנוחה גרופי אורנה ז"ל 2. חברת תל אביב האצ"ל 28 – אתה בע"מ ע"י ב"כ עו"ד עו"ד מססה החלטה

נקבע כי מאחר ובפסקי הדין נמחקו העתירות ואין בענייננו מעשה בית דין, יוכלו התובעות להגיש תביעתן מחדש כפוף לתשלום הוצאות והפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת 4 כפי שכבר נקבע בהחלטה מיום 10.2.22.

בסעיפים 55-56 להחלטה נקבע: "55. לנוכח כל המקובץ לעיל, יש מקום והצדקה לדחיית הבקשה תוך חיוב התובעות בהוצאות. מאחר שמדובר במחיקת התביעות, אין בעניינינו מעשה בית דין, ולכן ככל שהתובעות עומדות על תביעתן, באפשרותן להגיש את התביעות מחדש בתנאים שנקבעו, תוך חזרתן לתחילת התור. היתנהלות התובעות לא צריכה לזכות אותן בהטבה כלשהיא.

אף על פי כן, ולאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות, ודוקא מטעמי יעילות דיונית וחיסכון בזמן שפוטי יקר, בייחוד בשים לב לשלב שבו מצוי התיק, כמו גם נוכח החשיבות שיש במתן זכות הגישה רחבה לערכאות, מצאתי לאפשר לתובעות, לפנים משורת הדין, היזדמנות אחרונה "להחיות" את התביעה בתנאים המצטברים המפורטים להלן: 56.1 הפקדה בקופת בית המשפט של הערובה ע"ס 35,000 ₪ להבטחת ההוצאות של הנתבעת 4, כפי שהוטלה על התובעת 2 בהחלטה מיום 10.2.22; 56.2 המצאת הסכמי השכירות המקוריים לנתבעת 4, כאמור בהחלטה מיום 10.2.22; 56.3 תשלום הוצאות שנפסקו לטובת הנתבעת 4, לרבות ההוצאות שמצאתי לפסוק לחובת התובעות במסגרת בקשה דנא, הכל כמפורט להלן: סך של 2,000 ₪ שנפסקו כנגד התובעות בהתאם להחלטה מיום 13.2.22; סך של 2,000 ₪ שנפסקו כנגד התובעות בהתאם להחלטה מיום 2.5.22; סך של 3,500 ₪ שנפסקו כנגד התובעת 2 בהתאם להחלטה מיום 30.5.22; סך של 7,500 ₪ שמצאתי לחייב את התובעות במסגרת בקשה דנא כתנאי מיצטבר לחידוש ההליכים.

אין מקום בבקשת רשות העירעור על החלטה מיום 8.8.22 לבחון את נכונותן של החלטות שניתנו זמן רב קודם למחיקת התביעות שעל בסיסן ניתנו פסקי הדין .בית משפט החליט בכל זאת לאפשר "החייאת" ההליך כנגד עמידת התובעות בתנאים.

ד) המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

...

אף על פי כן, ולאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות, ודווקא מטעמי יעילות דיונית וחסכון בזמן שיפוטי יקר, בייחוד בשים לב לשלב שבו מצוי התיק, כמו גם נוכח החשיבות שיש במתן זכות הגישה רחבה לערכאות, מצאתי לאפשר לתובעות, לפנים משורת הדין, הזדמנות אחרונה "להחיות" את התביעה בתנאים המצטברים המפורטים להלן: 56.1 הפקדה בקופת בית המשפט של הערובה ע"ס 35,000 ₪ להבטחת ההוצאות של הנתבעת 4, כפי שהוטלה על התובעת 2 בהחלטה מיום 10.2.22; 56.2 המצאת הסכמי השכירות המקוריים לנתבעת 4, כאמור בהחלטה מיום 10.2.22; 56.3 תשלום הוצאות שנפסקו לטובת הנתבעת 4, לרבות ההוצאות שמצאתי לפסוק לחובת התובעות במסגרת בקשה דנא, הכל כמפורט להלן: סך של 2,000 ₪ שנפסקו כנגד התובעות בהתאם להחלטה מיום 13.2.22; סך של 2,000 ₪ שנפסקו כנגד התובעות בהתאם להחלטה מיום 2.5.22; סך של 3,500 ₪ שנפסקו כנגד התובעת 2 בהתאם להחלטה מיום 30.5.22; סך של 7,500 ₪ שמצאתי לחייב את התובעות במסגרת בקשה דנא כתנאי מצטבר לחידוש ההליכים.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיבים וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) לא ניתן להגיש ביום 10.11.22 בקשת רשות ערעור (ואף ערעור בזכות) על החלטות מיום 30.5.22 ו- 13.6.22 וזאת כיוון שחלפו עברו 60 הימים מהמצאת אותן החלטות, שהן בפועל – פסקי דין במסגרתם נמחקו תביעות שתי התובעות.

בנסיבות אלו, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטה ודין הבקשה להידחות.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

בית המשפט המחוזי בירושלים בפני כבוד השופט אריה רומנוב ה"פ 36385-12-16 בעיניין: 1. מועתז נשאשיבי 2. שוכת נשאשיבי 3. מחמוד נשאשיבי 4. סאמר נשאשיבי 5. אחמד נשאשיבי המבקשים 1. ראש המנהל האזרחי לאיו"ש 2. קמ"ט רישום מקרקעין לאיו"ש 3. קמ"ט משפטים לאיו"ש 4. המפקח הכללי, באמצעות קמ"ט רישום מקרקעין לאיו"ש 5. בהייה מוניר חביב נשאשיבי 6. תרווא'ת מרואן נשאשיבי נג'אר 7. דימה מרואן נשאשיבי אבו סעוד 8. עדנאן מרואן נשאשיבי המשיבים ב"כ המבקשים: עו"ד אילן הקר ב"כ משיבים 4-1: פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי) ב"כ המשיבים 5-8 עו"ד גאלב איבראהים פסק דין

מרוואן טען כי על פי צו ירושה שניתן ביום 12.9.06 בבית הדין השרעי, עיזבונו של מרוואן התחלק על פי הדין השרעי בינו לבין אחותו, נהיל.

לנוכח מחלוקת זו, המבקשים הגישו לבית המשפט לעינייני מישפחה בירושלים תביעה נגד מרוואן, שבה הם עתרו למתן פסק דין הצהרתי (תמ"ש 25710/06).

אשר להוצאות המשפט – "לפנים משורת הדין" בית המשפט חייב את מרוואן לשאת בהוצאות ההליך שהתקיים לפניו בסכום של 5,000 ₪ "בלבד". לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה, המבקשים פנו לקמ"ט משפטים באיזור יהודה ושומרון (משיב 3) בבקשה לאשר את פסק הדין של בית המשפט לעינייני מישפחה כפסק חוץ.

אין לקבל את טענת משיבים 8-5 ממספר טעמים: ראשית, יש יסוד רב להניח, כי בעת שסלאח חתם על כתב הויתור לא היו מונחים לפניו מספרי הגוש והחלקה של החלקות שהיו בבעלותו, שכן אחרת סביר להניח שהוא היה מציין בכתב הויתור באופן מפורש את מספרי החלקות.

המזכירות תשלח לצדדים העתק מפסק הדין.

...

קמ"ט משפטים נעתר לבקשת המבקשים, ואולם המפקח הכללי (משיב 4) סירב להכיר באישור שקמ"ט משפטים נתן, וטען כי האישור אינו מחייב אותו, וכי רק החלטה שיפוטית של בית המשפט המחוזי המאשרת את פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה ונותנת לו תוקף, יכולה לחייב אותו.

הנובע מכל האמור הוא, שאני קובע כי כתב הוויתור שעליו חתם סלאח מחמוד נאמק נשאשיבי, ואשר לגביו כבר קבע בית המשפט לענייני משפחה שהוא תקף, חל גם על זכויותיו של סלאח במקרקעין מושא תובענה זו, היינו חלקות מס' 3, 14, 28 ו-35 בגוש 1 ג'בל מעאן, וחלקה 29 בגוש 2 אלבלד, מאדמות כפר עין קיניא שבנפת רמאללה.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1382912/1 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב יעקב זמיר, הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד שני לוי־רוזנבלום ועו"ד חן חג'ג') המשיב: פלוני הנידון: כנות תביעה וכריכה גם אם הוגשה כביכול בחופזה, בכתב יד ותוך כדי משא־ומתן, וקניית הסמכות משהוגשה למרות משגים מינהליים בפתיחת התיק ובהמצאתה פסק דין

דברים אלה נכונים הם אף לו דובר במשגה של בית דין קמא עצמו, ויפים הם שבעתיים שעה שהמשגה המדובר הוא בעקרו משגה של מזכירות בית הדין לעניין זה נצטט גם מדברי בא כוח המערערת עצמו, בדיון לפנינו (שורות 60–62 לפרוטוקול): המזכירות היא כמו רובוט – כמו שבבג"ץ פעם הגישו עתירה נגד א-לוקים והמזכירות פתחה את התיק – מזכירות זה טכני ולא מהותי מה שאומרים הם עושים אין להם שיקול דעת, השיקול דעת נתון לדיינים והשופטים.

(וראה עוד לעניין הכנות, אם כי בהקשר לתביעת מזונות שנכרכה בגירושין – מה שמחייב התאמות לענייננו – אצל שאוה, "על 'כרוך' ועל 'כנות' – הייפסק 'מרוץ הסמכויות' בעניני מזונות בין בית המשפט המחוזי לבין בית הדין הרבני?" עיוני משפט ב (תשל"ג, 719) עמ' 734–735.

אולם לפנים משורת הדין, ובין השאר משום שמצאנו מכל מקום ליקויים מסוימים בהתנהלות בתיק בבית דין קמא, ליקויים שאף אם אינם בעבודה המשפטית אלא בפן המינהלי שבאחריות המזכירות – אפשר שתרמו לסברתה המוטעית של המערערת כי יש בסיס כלשהוא לערעורה, וכך גם נוכח חוסר הבהירות שבהחלטה מיום כ"ב בסיוון (21.6) ובאמירה לגביה בהחלטה מאוחרת, שאף הם – אפשר שתרמו לכך, החלטנו שלא לנהוג כך ולא להשית על המערערת את ההוצאות.

...

מכל מקום בית דין קמא נתן החלטה, למחרת הגשת כתב התביעה האמור והבקשה לקבוע את סמכותו, ובה כתב: "בית הדין מבהיר: עם פתיחת התיק בית הדין קונה סמכות." בפתח דברינו הערנו כי יש מהחלטות בית דין קמא שלטעמנו לוקים בחוסר בהירות מספקת, שהיוו אולי כר נוח להצמחת הטענות נגד סמכותו.

זו בעצם קביעתו של בית הדין קמא, שסבורים אנו כי צודקת היא, טענות המערערת אין בהן כדי לערערה ולו במקצת, וכפי שייאמר עוד להלן כשנבחן את אותן טענות, על כן אנו סומכים את ידינו עליה, ומשום כך כפי שאמרנו כבר בראשית דברינו דינו של הערעור להידחות.

אכן אין אנו קובעים בוודאות כי כך היה, ולא מן הנמנע כי ניהלה המערערת משא־ומתן בתום־לב, אך אפשרות זו ודאי קיימת וסבירה עשרת־מונים יותר מהאפשרות ההפוכה הנטענת כי הגשת תביעתו של המשיב לקתה בחוסר תום־לב. לאור האמור פוסק בית הדין: (א) תביעתו של המשיב הוגשה לבית הדין הרבני האזורי במועד, תביעת גירושין כרוכה כדת וכדין; כל האינדיקציות ללא יוצא מן הכלל מעידות כי הן התביעה עצמה והן הכריכה היו כנות; הכריכה נעשתה כדין; המשיב פעל בתום־לב ובגלוי והודיע על הגשת תביעתו למערערת, ומשכך אין כל יסוד לטענה כי הגשתה בכלל או במקביל לניהול משא־ומתן בפרט לקתה בחוסר כנות או בחוסר תום־לב שיש בהם כדי לאיין את התביעה או לפגום בכריכה; משגים של בית הדין קמא או של מזכירות בית הדין, גם אם היו, או פרטים נוספים בהחלטתו של בית דין קמא שייתכן שאפשר להשיג עליהם – אף כי גם בנוגע אליהם לא ודאי הוא כי יהיה הצדק עם אותה השגה, אלא שפטורים אנו מלהכריע בכך – אינם כאלה הנוגעים לעילות שבשלהן יש לקבוע את כל האמור לעיל ולהסיק כי הסמכות נתונה לבית הדין.

אולם לפנים משורת הדין, ובין השאר משום שמצאנו מכל מקום ליקויים מסוימים בהתנהלות בתיק בבית דין קמא, ליקויים שאף אם אינם בעבודה המשפטית אלא בפן המנהלי שבאחריות המזכירות – אפשר שתרמו לסברתה המוטעית של המערערת כי יש בסיס כלשהו לערעורה, וכך גם נוכח חוסר הבהירות שבהחלטה מיום כ"ב בסיוון (21.6) ובאמירה לגביה בהחלטה מאוחרת, שאף הם – אפשר שתרמו לכך, החלטנו שלא לנהוג כך ולא להשית על המערערת את ההוצאות.

בבית המשפט העליון בש"פ 8180/23 לפני: כבוד ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן המערערת בתיק (גדול) 1146574/11: פלונית נ ג ד המשיב בתיק (גדול) 1146574/11: פלוני הודעה על הטלת קנס לפי סעיף 7א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 בשם המערערת בתיק (גדול) 1146574/11: עו"ד אלעד זמיר בשם המשיב בתיק (גדול) 1146574/11: עו"ד ג'רמי שטרן בשם היועץ המשפטי לשיפוט הרבני: עו"ד רפי רכס ][]החלטה

] בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן: חוק כפיית ציות), מזכירות בית הדין הרבני הגדול הביאה לעיוני את החלטת בית הדין מיום 7.11.2023, שבמסגרתה קבע בית הדין, בין היתר, כי על המשיב בהליך יושת קנס חד פעמי בסך של 6,000 ש"ח, בנוסף לקנס בסך של 1,500 ש"ח שבו הוא יישא בכל פעם שלא יקיים את החלטת בית הדין לעניין הסדרי השהות בין המערערת לבין אחד מילדיהם המשותפים.

נוכח האמור התבקשו הצדדים להליך וכן היועץ המשפטי לשיפוט הרבני (להלן: היועץ) להתייחס לקנסות שבהם חויב המשיב.

ואולם, אף לאחר מכן, לא תואמו הסדרי שהות בין המערערת לבין המשיב, והמערערת עתרה לבית הדין הרבני הגדול בטענה כי המשיב מסרב לפעול בהתאם להחלטה מיום 12.6.2023.

עוד הודגש שככל שהמשיב לא יקיים את הסדרי השהות האמורים, יינקטו נגדו הליכי ביזיון לפי פקודת בזיון בית המשפט (להלן: הפקודה).

ביום 22.8.2023 הטיל בית הדין על המשיב הוצאות נוספות בסך 12,000 ש"ח לטובת המערערת.

...

המערערת הגישה בקשת רשות לערער על ההחלטה לבית הדין הרבני הגדול, וביום 17.11.2022 החליט בית הדין להיעתר לבקשה וליתן לה רשות לערער.

לפיכך הגיע בית הדין למסקנה כי על מנת לכוף על המשיב לקיים את החלטותיו בעניין זמני השהות, אין מנוס מהטלת סנקציה כספית.

בנסיבות אלו, סבורני כי אין מקום להתערב בהחלטה להשית על המשיב קנס מכוח סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות (בש"פ 3577/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 15 (18.6.2023); בש"פ 3592/19 פלוני נ' פלונית, פסקה 4 (18.6.2019)).