סרסרות לזנות המאסר הוא פועל יוצא של המעשה ואופיו

וכלשונה של השופטת ביניש בבש"פ 7544/03 - רחימוב (לא פורסם): נוכח השינוי שחל באופייה של עבירת הסרסרות על רקע העידן האפל של סחר בנשים, על בתי-המשפט לבחון מחדש את התייחסותם לעבירת הסרסרות.

ככל שסרסרות נגזרת ממעשה הסחר בנשים והסרסור מהוה חולייה חיונית בשרשרת הסחר כשהוא פועל בנסיבות אשר המחוקק ראה בהן חומרה מיוחדת, אין בעובדה שאינו שותף למעשה הסחר עצמו, כדי להפחית ממסוכנותו לציבור.

ראו עוד: בש"פ 11063/03 - רובינצ'יק (לא פורסם), בו הוסיפה השופטת ביניש ואמרה דברים אלה: הצורך למנוע פעולתן של כל החוליות בשרשרת הסחר, בדומה לשרשרת המעורבים בעבירות הסמים, מצדיק מעצר עד תום ההליכים של המעורבים בפעילות הקשורה בסחר בבני אדם או בסרסרות בנסיבות מחמירות, ורק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן תוכל החלופה לקיים את תכלית המעצר.

וכך, מקום שעבירת הסרסרות נעשית תוך ניצול יחסי מרות, תלות, חינוך או השגחה, או תוך ניצול מצוקה כלכלית או נפשית של האדם שהובא לידי מעשי זנות או לידי עיסוק בזנות, דינו של עובר העבירה הוא מאסר עשר שנים (סעיף 203(א) לחוק העונשין).

...

בית-המשפט המחוזי סירב להיעתר לבקשה ומכאן הערר שלפניי.

בהחלטתה שמיום 17.8.03 החליטה השופטת דורנר כי לא נאספו אל תיק המשטרה "ראיות לכאורה בעוצמה המספקת למעצר בעבירה של סחר בנשים, זאת להבדיל מסרסרות לזנות, ניהול בתי בושת וכדומה", בהוסיפה כי "המיבנה הראייתי" שבנתה התביעה "בהחלט מספיק להגשת כתב-אישום, אך כאמור אין בו את העוצמה הדרושה למעצר". יחד עם זאת, כך הוסיפה השופטת דורנר, "לנוכח ההיקף הנרחב למדי של עיסקי הליווי המיוחסים לעורר, ועל אף שאין לעורר עבר פלילי, הגעתי לכלל דעה כי על אף חולשת הראיות ראוי לשחררו בתנאים מגבילים, לרבות מעצר בית". בעקבות החלטה זו, כפי שתיארנו למעלה, החליט בית-המשפט המחוזי על "מעצר בית" לעורר (בליווי הפקדת ערובה בסכום ניכר) בהתירו לו לצאת מביתו שתי שעות בכל יום לצורך ניהול עיסקו.

עוד אמרה השופטת דורנר באותו הקשר דברים אלה: "אין אני סבורה, כי המדיניות השיפוטית הנוהגת היום, ולפיה יש לעצור עד תום הליכי המשפט את העוסקים בסרסרות, להבדילם מהעוסקים בסחר בבני אדם, היא ראויה". סתמה השופטת דורנר ולא פירשה מה טעם אותה מדיניות שיפוטית נוהגת אין היא ראויה.

סוף דבר, אני דוחה את הערר.

בגין מעשים אלה, נאשם סלומון לבדו בשלוש עבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות; שתי עבירות של ניהול והחזקת מקום לשם זנות; שתי עבירות של סרסרות ושתי עבירות של הלנה והעסקה שלא כדין לפי הסעיפים שהובאו לעיל.

סיווגו של פלוני כ"עד מדינה" אינו פועל יוצא של הבטחתה או הענקתה של טובת הנאה בלבד, אלא נידרש קיומו של קשר סיבתי בין אותה טובת הנאה לבין מסירת העדות ותוכנה.

גיימן אמנם חזר בו מגירסתו זו במהלך עדותו בבית המשפט, אולם כפי שציינתי לעיל, אני סבור כי טעמיו של בית משפט קמא להעדפת אמרות החוץ של גיימן היו מוצדקים, והדברים אמורים ביתר שאת נוכח כך שטענתו של גיימן, לפיה הדברים שאמר ביחס לעסקה זו היו "תרגיל" שיועד לאוזניו של הסוכן המשטרתי אינה מתיישבת עם רצף השיחה שהתנהל בין גיימן לסוכן, או עם אופייה החברי.

יחד עם זאת, נוכח כך שבנוסף לעונש המאסר שנגזר עליו בתיק זה, הופעל במצטבר מאסר מותנה של 17 חודשים בגין הרשעה אחרת, אני סבור כי בסיכומו של דבר, גם אם ניקח בחשבון את חומרת מעשיו, את עברו הפלילי ואת נסיבות ביצוען של העבירות המיוחסות לו (והשוו: ע"פ 2529/05 ראובנוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.6.06); ע"פ 3434/03 גיימן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.9.04); ע"פ 4263/05 אסייג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.5.05)) העונש שנגזר עליו אינו חורג לקולא במידה המצדיקה היתערבות ערכאת העירעור.

...

על התכליות המונחות בבסיס עמדה זו עמדה הנשיאה ד' בייניש בפסק-דין מהעת האחרונה: "ייאמר מיד, כי... שגה בית המשפט קמא בשוללו מנפגעת העבירה את הפיצוי שנפסק לטובתה, מבלי שצורפה כצד להליך, מבלי ליתן לה הזדמנות להשמיע טענותיה. עמדה זו נגזרת מההיבטים האזרחיים של סעיף 77 לחוק; מתכליתו לסייע לנפגע העבירה; מלשון סעיף 78 לחוק, הקובעת כי לצורך ערעור על החיוב בפיצוי צריך הנפגע ממעשה העבירה, אשר לטובתו נפסק הפיצוי, להיות משיב לערעור; מהכללים היסודיים הנוגעים לזכות השימוע בטרם פגיעה בזכות; עמדה זו אף משקפת את ההלכה הפסוקה בעניין זה... בערעורו של המשיב על חיובו בתשלום פיצויים לנפגעת, היה עליו לצרפה כמשיבה לערעור. משלא עשה כן, אין מנוס מהמסקנה כי טעה בית המשפט קמא בדונו בטענה ובהיענותו לה, וכל זאת מבלי לרפא את הפגם האמור ומבלי לאפשר לנפגעת להגן על עניינה. ביטול החיוב בפיצויים לטובת הנפגעת בנסיבות אלה, מנוגד לעיקרון יסודי בשיטתנו לעניין זכות השימוע ואינו עולה בקנה אחד עם התכליות של סעיף 77 לחוק - הן אלו האזרחיות על-פי טיבן והן אלו העונשיות-חברתיות (רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.8.2007). והשוו: ע"פ 3818/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 721, 731 (2001); עניין חבאס הנ"ל, פסקה 18 לפסק-דינו של השופט גרוניס; ע"פ 5636/98 נחום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.7.99)).

יוצא, אפוא, כי בניגוד לטענת המערערים, עמדה המדינה בנטל הראייתי המוטל עליה לפי סעיף 39 לפקודה, והחלטת החילוט נובעת, באופן ישיר ובלתי אמצעי, מן הממצאים העובדתיים עליהם עמד בית משפט קמא בהכרעת הדין.

סופו של דבר, אם תשמע דעתי אציע לחברי לזכות את סלומון ובס מעבירות הסרסרות שיוחסו להם בגדרם של האישומים הראשון והשני ולהותיר על כנם את יתר רכיבי ההרשעה.

על המשיב הוגש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו כתב אישום המייחס לו עבירות של סחר בבני אדם למטרות זנות, סרסרות למעשי זנות, שדול לשימוש במסמך מזויף, תקיפה והחזקת סם לצריכה עצמית.

כנגדה טען בא כוח המשיב כי המתלוננת עבדה במכון עיסוי בתל-אביב וכי מנהל המכון הוא סוכן סמוי של המישטרה, הפועל בידיעתה, והוא "לא מוכר ולא קונה". לטענתו מושתת כל התיק על דברי המתלוננת כי המשיב "קנה אותה" מאותו מנהל מכון וכי דברים אלה הם בעליל שקר.

לפי סעיף 203א(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, שכותרת השוליים שלו היא "סחר בבני אדם לעיסוק בזנות": "(א) המוכר או הקונה אדם להעסקתו בזנות או המתווך למכירה או קניה כאמור, דינו - מאסר שש עשרה שנים; לענין זה "מוכר או קונה" - תמורת כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת.

בתוך עבירה זאת מובנים המורא והפחד שמטיל הסוחר על קורבנותיו - ואף על מעורבים אחרים במסחרו - בתקופת השיעבוד; ואף אחרי שיצאו מעבדות לחירות.

לפיכך על בית המשפט, הדן במעצר חשודים או נאשמים בעבירה זאת, לשוות לנגד עיניו את אופיה המיוחד של העבירה שעליו עמדתי ואת הצורך לבחון את הראיות מתוך היתחשבות באופי זה ובקשיים שבחקירה ובהוכחה.

...

לדעת באת כוח המדינה מחזקת העובדה שהמשיב הכה את המתלוננת בשל סירובה להופיע במופע חשפנות את המסקנה שהיתה משועבדת לו. יש גם יסוד להנחה שהעביד נשים נוספות, כפי שעולה מהודעת המתלוננת והנהג.

סבורני כי בידי התביעה ראיות שעוצמתן מספקת לכאורה להוכחת האשמה, אפילו אין בוחנים אותן לאור אופיה המיוחד של העבירה והקשיים שעליהם עמדתי למעלה.

בגין מעשים אלה, נאשם סלומון לבדו בשלוש עבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות; שתי עבירות של ניהול והחזקת מקום לשם זנות; שתי עבירות של סרסרות ושתי עבירות של הלנה והעסקה שלא כדין לפי הסעיפים שהובאו לעיל.

סיווגו של פלוני כ"עד מדינה" אינו פועל יוצא של הבטחתה או הענקתה של טובת הנאה בלבד, אלא נידרש קיומו של קשר סיבתי בין אותה טובת הנאה לבין מסירת העדות ותוכנה.

גיימן אמנם חזר בו מגירסתו זו במהלך עדותו בבית המשפט, אולם כפי שציינתי לעיל, אני סבור כי טעמיו של בית משפט קמא להעדפת אמרות החוץ של גיימן היו מוצדקים, והדברים אמורים ביתר שאת נוכח כך שטענתו של גיימן, לפיה הדברים שאמר ביחס לעסקה זו היו "תרגיל" שיועד לאוזניו של הסוכן המשטרתי אינה מתיישבת עם רצף השיחה שהתנהל בין גיימן לסוכן, או עם אופייה החברי.

יחד עם זאת, נוכח כך שבנוסף לעונש המאסר שנגזר עליו בתיק זה, הופעל במצטבר מאסר מותנה של 17 חודשים בגין הרשעה אחרת, אני סבור כי בסיכומו של דבר, גם אם ניקח בחשבון את חומרת מעשיו, את עברו הפלילי ואת נסיבות ביצוען של העבירות המיוחסות לו (והשוו: ע"פ 2529/05 ראובנוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.6.06); ע"פ 3434/03 גיימן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.9.04); ע"פ 4263/05 אסייג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.5.05)) העונש שנגזר עליו אינו חורג לקולא במידה המצדיקה היתערבות ערכאת העירעור.

...

על התכליות המונחות בבסיס עמדה זו עמדה הנשיאה ד' בייניש בפסק-דין מהעת האחרונה: "ייאמר מיד, כי... שגה בית המשפט קמא בשוללו מנפגעת העבירה את הפיצוי שנפסק לטובתה, מבלי שצורפה כצד להליך, מבלי ליתן לה הזדמנות להשמיע טענותיה. עמדה זו נגזרת מההיבטים האזרחיים של סעיף 77 לחוק; מתכליתו לסייע לנפגע העבירה; מלשון סעיף 78 לחוק, הקובעת כי לצורך ערעור על החיוב בפיצוי צריך הנפגע ממעשה העבירה, אשר לטובתו נפסק הפיצוי, להיות משיב לערעור; מהכללים היסודיים הנוגעים לזכות השימוע בטרם פגיעה בזכות; עמדה זו אף משקפת את ההלכה הפסוקה בעניין זה... בערעורו של המשיב על חיובו בתשלום פיצויים לנפגעת, היה עליו לצרפה כמשיבה לערעור. משלא עשה כן, אין מנוס מהמסקנה כי טעה בית המשפט קמא בדונו בטענה ובהיענותו לה, וכל זאת מבלי לרפא את הפגם האמור ומבלי לאפשר לנפגעת להגן על עניינה. ביטול החיוב בפיצויים לטובת הנפגעת בנסיבות אלה, מנוגד לעיקרון יסודי בשיטתנו לעניין זכות השימוע ואינו עולה בקנה אחד עם התכליות של סעיף 77 לחוק - הן אלו האזרחיות על-פי טיבן והן אלו העונשיות-חברתיות (רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.8.2007). והשוו: ע"פ 3818/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 721, 731 (2001); עניין חבאס הנ"ל, פסקה 18 לפסק-דינו של השופט גרוניס; ע"פ 5636/98 נחום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.7.99)).

יוצא, אפוא, כי בניגוד לטענת המערערים, עמדה המדינה בנטל הראייתי המוטל עליה לפי סעיף 39 לפקודה, והחלטת החילוט נובעת, באופן ישיר ובלתי אמצעי, מן הממצאים העובדתיים עליהם עמד בית משפט קמא בהכרעת הדין.

סופו של דבר, אם תשמע דעתי אציע לחברי לזכות את סלומון ובס מעבירות הסרסרות שיוחסו להם בגדרם של האישומים הראשון והשני ולהותיר על כנם את יתר רכיבי ההרשעה.

עוד עולה מעדות יא כי היא וחברותיה היו חופשיות ללכת "לחנות או לים" (שם, ש' 9) ואיש לא מנע זאת מהן, והדברים עולים בקנה אחד עם דברי המשיב 2 – משיח – בחקירתו מיום 11.09.08 עמ' 1 ש' 13-14, שם סיפר כי נהג לקחת את הבנות "לגניקולוג, ולסופר לקנות אוכל, לקנות בגדים או לקחת אותן לים או לסופרלנד". מהעדויות עולה כי הן המשיבים והן המתלוננות התייחסו לעבודת המתלוננות בזנות כמקום עבודה רגיל ונורמטיבי לכל דבר וענין, ומשכך, אך טבעי הוא כי מעסיקיהן הלכאוריים – המשיבים 1 ו-2 – כעסו עליהן כשלא יכלו או לא רצו לעבוד, הן בשל היותן במחזור חודשי או בשל אי רצונן לעבוד מסיבותיהן הן. מחומר החקירה אשר בפני עולה למשל כי ליו' היו שני מכשירי טלפון סלולריים משלה (חקירת יו' מיום 10.09.08 עמ' 2 ש' 51), יא' עשתה פירסינג בטבור (חקירת יא' מיום 09.09.08 עמ' 2 ש' 41), מפתחות הדירה בה התגוררו הבנות היו ברשותן ובחזקתן בלבד (חקירת יא' מיום 10.09.08 עמ' 4 ש' 96-97), דרכוניהן היו בידיהן ואף נאמר להן לשאת אותם עימן בכל עת (עדות יא' מיום 10.09.08 עמ' 3 ש' 50-51), ליא' היה מכשיר טלפון סלולרי משלה (שם, עמ' 2 ש' 24-25) ואף היו לקוחות שנהגו להתקשר אליה ישירות (שם), יא' נחה ונמנעה מעבודה בזמן המחזור החודשי (תמליל העימות שנערך בין המשיב 2 – משיח – לבין המתלוננות), המתלוננות נהגו להזמין ולנסוע במוניות (תמלול העימות בין המשיב 2 – משיח – לבין יו'), הן היו חופשיות לצאת לקניות, למספרה וכו' (שם), יו' אישרה כי לא הופעלה כלפיהן אלימות מכל סוג שהוא (שם), המתלוננות סירבו לנסוע במכוניתו של משיב 2 – משיח – כי לא היה מזגן במכונית (תימלול העימות בין הנאשמים 1 ו-2).

וכך, מקום שעבירת הסרסרות נעשית תוך ניצול יחסי מרות, תלות, חינוך או השגחה, או תוך ניצול מצוקה כלכלית או נפשית של האדם שהובא לידי מעשי זנות או לידי עיסוק בזנות, דינו של עובר העבירה הוא מאסר עשר שנים (סעיף 203(א) לחוק העונשין).

כמו כן חומר הראיות מלא בהוכחות לקיומם של ויכוחים ומריבות בין המשיב 2 לבין המתלוננות בשל נסיונותיהן הבלתי פוסקים להשתמט "מעבודתן". העובדה שקיימים אנשים הפועלים כמו המשיבים, היא המאפשרת לנשים במצוקה לנסות ולפתור את בעיותיהן בדרך לא דרך – בדרך העיסוק בזנות, ומכאן בעיקר נובעת החומרה שבה יש להתייחס להתנהגות המשיבים, ולעניות דעתי הצירוף של סרסרות למעשי זנות עם הבאת אדם לידי עיסוק בזנות – מקים עילת מעצר כנגד כל המשיבים.

לכל היותר מדובר באנשים חסרי קוד מוסרי וחלשי אופי אשר התפתו למצוא פרנסתם בדרך לא דרך, בדרך של העסקת המתלוננות בזנות.

...

אמנם ניתן להסיק לכאורה קיומו של קשר כזה, שכן בעקבות שידולה של לנה נוצר בסופו של דבר הקשר בין המתלוננות לבין הנאשמים, אולם, כפי שציינתי, לא ראיתי בחומר הראיות ראיה פוזיטיבית המצביעה על קשר כזה.

המסקנה מכל האמור הנה כי לכאורה אין בחומר הראיות שהוצג בפני תשתית ראייתית להרשעת מי מהנאשמים בעבירת הסחר שיוחסה להם בכתב האישום.

לאור האמור הנני קובעת כי המשיבים ישוחררו בתנאים שיקבעו במועד השמעת החלטתי זו. ניתנה היום 16.10.08 בנוכחות __________________________________________