המבקש – אשר שימש סוכן ביטוח של המשיבים והלווה להם סכומי כסף בסך כולל של כ-300,000 ש"ח (כאשר שליש מתוך סך זה הוחזר למבקש) – טען כי נפל קורבן למעשה מירמה חמור מצד המשיבים, אשר הציגו לפניו מצגי שוא שונים בחוסר תום לב. לפיכך, טען כי מדובר בחוב אשר יש להחריגו מתחולת ההפטר שניתן למשיבים בהתאם להוראת סעיף 175(א)(2) לחוק חידלות פרעון ושקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חידלות פרעון או החוק) המחריגה מיגדרי ההפטר חוב שנוצר במירמה.
ערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי נדחה בהתאם להוראות תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) לאחר שנימצא כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט השלום, כי ממצאים אלה תומכים במסקנות המשפטיות וכי אין במסקנות אלו טעות שבחוק.
...
כפי שציינתי בעבר, אף קיים יסוד לסברה כי בהליכי חדלות פירעון של יחיד הנדונים בבית משפט השלום המחוקק כלל לא חפץ להעניק רשות ערעור נוספת לבית משפט זה במסגרת גלגול שלישי (רע"א 7155/20 לפידות נ' ברכר, פסקאות 11-6 (22.10.2020); וכן ראו למשל: רע"א 8599/22 כהן נ' עו"ד גיל אפרתי נאמן, פסקה 18 (15.1.2023); רע"א 7283/22 חדד נ' יעקב כשדי השקעות בע"מ, פסקה 9 (1.1.2023); רע"א 5874/22 רוזנפלד נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי, פסקה 9 (24.10.2022)), ועל פני הדברים דין הבקשה להידחות אף מטעם זה לבדו.
מסקנה זו קשה לקבל.
בכל מקרה, כאמור, אין בכך כדי להשפיע על התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, ואשר על כן, הבקשה נדחית.