משנקבע על ידי בית הדין כי נתבעת 2 סיפקה שירותי כוח אדם, פנה בית הדין לבחון כיצד ניתן ליישב את הסתירה אשר לכאורה עולה בין סעיף 12 א לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996, לפיו עובד אצל קבלן כוח אדם המועסק למשך תקופה העולה על 9 חודשים רצופים "ייחשב כעובד המעסיק בפועל", לבין הוראות חוק שירות המדינה (מנויים), התשי"ט-1959 הקובעות את אופן קבלת עובדים לשירות המדינה.
סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".
בהקשר זה נפסק בע"א 9382/02 בולוס ובניו – חברה לאירוח ותיירות בע"מ – בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (10.6.08) כי:
"המבחן המקובל לגיבוש עילת תביעה לצורך היתיישנות הוא מועד קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע, המקיימת בידיו מערכת עובדות חיוניות הנדרשות לביסוס תביעתו, שניתן להוכיחן ולזכות בסעד המבוקש."
כמו כן, בע"א 10192/07 פיסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ – חן גל השקעות ומסחר בע"מ (24.5.10) ציין בית המשפט העליון בהקשר זה כי:
"הכוונה היא למועד קונקריטי שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט, והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, היה זוכה בסעד המבוקש; לצורך היוולדה של עילת התובענה נידרש, איפוא, כי יהא בידי התובע כוח תביעה מהותי המאפשר לו לפנות לערכאות, לזכות בבירור תביעתו, ולקבל את הסעד המבוקש. כח תביעה מהותי זה מותנה ביכולתו הממשית והדיונית של התובע להעמיד את המחלוקת להכרעה שיפוטית בלא תנאי מוקדם."
בע"ע (ארצי) 1616/04 פיליפ טיברמן – מקורות חברת מים בע"מ (8.1.06) (להלן: עניין טיברמן) היתייחס בית הדין הארצי לשאלת היתיישנות תביעה על עצם קביעת סטאטוס של עובד וההשלכות הכספיות הנובעות מכך וציין:
"תביעה על עצם קביעת הסטאטוס של עובד וההשלכות הכספיות הנובעות מכך ככלל, לא תדחה מפאת טענת ההתיישנות, גם אם מערכת היחסים בין העובד והמעביד החלה שנים רבות לפני הגשת התביעה. כללי ההתיישנות יבחנו לאור העילות הנובעות מיצירת הסטאטוס החדש. כך למשל: תביעה לפצויי פיטורים נוצרת עם סיום יחסי העבודה וכללי ההתיישנות יבחנו מאותו מועד. כך גם אם העובד היה זכאי לתוספת שכר כלשהיא כתוצאה מקביעת מעמדו כ"עובד", כי אז יחולו כללי ההתיישנות באופן שאותו עובד יהא זכאי לאותן תוספות שבע שנים לאחור ממועד הגשת התביעה"
בפסק הדין בעיניין ע"ע (ארצי) 533/09 עופרה אילן ואח' – שרותי בריאות כללית (15.6.2011) (להלן: עניין עופרה אילן) עמד בית הדין הארצי על התכליות שביסוד מוסד ההתיישנות והאינטרסים שהוא מבקש לאזן ביניהם:
"במערך האיזונים ניצבת מן הצד האחד זכותו המהותית של התובע, שיש לאפשר לו לממשה בערכאות השיפוטיות - בתהליך שעשוי לארוך זמן וכפוף לעלויות, אילוצים וקשיים שונים שיש לאפשר זמן סביר לצורך היתגברות עליהם ... זכות הגישה לערכאות אף הוכרה כזכות בעלת אופי חוקתי, תוך שהדבר מחייב "הצרה, ולא הרחבה, של המחסום הדיוני בגין היתיישנות, המונע הכרעה בתביעה לגופה"..
...
שעה שתביעתו של התובע ביחס לרכיב זה נטענת באופן כללי, ללא הפנייה למקור סמכות כלשהו, ואף משקבענו כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי נקלט בשירות המדינה ללא שנות הוותק שלו, וכי המדינה פגעה בזכויות המגיעות לו, ודחינו את מלוא רכיבי השכר אשר נתבעו על ידו – הרי שלא שוכנענו כי יש מקום לפסוק בענייננו פיצויים עונשים, ותביעתו של התובע ביחס לרכיב זה נדחית.
סוף דבר
משכך התביעה נדחית.
בנסיבות העניין שוכנענו כי כל צד יישא בהוצאותיו.