במכתב הנתבע לתובעת מיום 15.3.2015, נשללה תושבות התובעת, בזה הנימוק - "על פי מידע והממצאים שבידי המוסד לביטוח לאומי הפסקת, לכאורה, להיות תושבת ישראל בתקופה המפורטת להלן: 16/6/2007 ואילך הואיל ואינך מתגוררת בתחום מדינת ישראל בתקופה זו. לפיכך לכאורה, אינך מבוטחת על פי חוק הביטוח הלאומי ועל פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי בתקופה שפורטה לעיל".
ביום 22.7.2015 פנתה התובעת לנתבע, ובפנייתה קיבלה טופס דין וחשבון על מנת למלאו ולהגישו חזרה לנתבע.
מסקנה זו נלמדת מתוכן המכתבים עצמם: במכתב הדחייה מיום 15.3.2015 נכתב כלהלן –
"הינך רשאית להביא בפני המוסד לביטוח לאומי השגות בכתב על האמור בתוך 45 יום מיום קבלת מכתב זה, ולהמציא טענות והוכחות לענין תושבותך. לצורך כך יש למלא גם את הטופס המצורף בזה ולהחזירו לסניף יחד עם ההשגה. אם כבר מילאת והגשת את הטופס במוסדנו, בהתייחס לתקופה הנ"ל, אין צורך למלאו שוב. עד תום 45 הימים האמורים, לא ישללו זכויותיך על פי החוקים האמורים".
על פי מכתב זה, הדרך להשיג על שלילת התושבות הנה באמצעות פנייה מתאימה לנתבע, תוך 45 יום ממועד ההחלטה.
ממילא אין לפנינו מחלוקת בנוגע למועד בו התובעת פנתה לנתבע על פי הוראות מכתב זה.
לעומת זאת, במכתב הנתבע מיום 13.8.2015 נכתב ברחל בתך הקטנה – "מזכותך לערער בפני בית הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע תוך 12 חודשים מיום קבלת מכתבנו". מכאן משתמע שגם הנתבע עצמו ראה את המכתב מיום 13.8.2015 ככזה שממועד המצאתו נספרת תקופת ההתיישנות המנויה בתקנה 1(ב) לתקנות.
בניסיון להדוף את טענת ההתיישנות, טענה התובעת כי במסגרת המכתב מיום 13.8.2015 לא דווח על שלילת התושבות, אלא נכתב כי החלטת הנתבע מיום 15.3.2015 נותרה בעינה.
...
את גרסה זו מצאנו לקבל.
לאור האמור, מסקנתנו, בבחינת למעלה מן הדרוש, היא שיש לקבל את התביעה בחלקה בלבד, כך שתבוטל שלילת תושבותה של התובעת לתקופה שמיום 16.6.2007 ועד למועד אישור הסכם הנישואין על ידי פסק הדין של בית הדין השרעי ביום 19.3.2009.
סוף דבר – התביעה נדחית מחמת התיישנות.
