מהי רמת הרשלנות הנדרשת לצורך הרשעה בגרם מוות ברשלנות

עוד נקבע בפסיקה כי החשד הנידרש לא צריך להיות כבד, בהסתברות גבוהה או קרובה מאוד למודעות, וכי די ב"חשד ממשי" לצורך הוכחתו, כאשר "אמת המידה של "חשד ממשי" נותנת מענה עיקרוני לשאלה מהי רמת החשד הנדרשת, אך יש להודות כי גם קריטריון זה גמיש וניתן ליישמו בדרכים שונות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ומכל מקום אין לשלול את האפשרות שעבירות ונסיבות שונות יצדיקו לצקת תוכן שונה לרמת החשד, לרבות החשד הממשי.

יחד עם זאת, דוקא בשל נכונותנו להרשיע בפלילים בגין הפגיעה בערכים אלה על יסוד עצם הסיכון שבפגיעה בהם, נידרש כי המעשה או המחדל יצרו או יגבירו באופן ממשי את הסיכון לגרימת מוות או חבלה חמורה לאדם, ואין מקום להרשיע במקרים בהם הסיכון עלול לפגוע בערכים המוגנים באופן קל. בהתאם לכך, גם הסטייה הנדרשת מרמת הזהירות הסבירה צריכה להיות ממשית ונכבדה, ויש לבחון האם העושה ביצע את המעשה או חדל את המחדל בדרך שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו לחבלה באופן בלתי סביר.

לנוכח תפקידו המרכזי ומהותי של נאשם 4 בארוע, לנוכח ידיעתו בפועל על השמוש באש גלויה ובכוהל בארוע, לנוכח ידיעתו על תובנות ניו יורק, ולנוכח מחדלו מלפעול באופן כלשהוא לבחינת נורות האזהרה הבוהקות שנדלקו בעקבות יריד ניו יורק טרם ביצוע הניסוי ביריד המדע - אני קובע כי עוצמת הרשלנות במעשיו ובמחדליו של נאשם 4 הייתה ממשית ונכבדה, וברמה העומדת ברף הנידרש להרשעה בעבירות רשלנות ואף ברף הנידרש להרשעה בעבירה לפי סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין.

מכיוון שאני סבור, כפי שיובהר בהמשך, כי עצמת ההפרה של נאשמת 3 את חובות הזהירות המוטלות עליה ומידת סטייתה מסטאנדארט ההיתנהגות המצופה ממורה סבירה בנסיבותיה, אינן עולות כדי העוצמה הנדרשת לצורך הרשעה בעבירת רשלנות פלילית, לא בהתאם לסעיף 341 לחוק העונשין ובודאי שלא בהתאם לרף הגבוה יותר לפי סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין, יש מקום להשאיר את הדיון האמור בצריך עיון.

...

כמו כן אציין, כי החלטתי לזכות את הנאשמים 6 ו-7 מביצוע עבירה לפי סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין אך ורק מכיוון שנותר ספק סביר בעניין החזקתם המודעת באש ובחומר לקיח באירוע מושא כתב האישום, ולא מכיוון שעוצמת רשלנותם אינה מספיקה להרשעתם בעבירה זו. תוכן עניינים תוכן עניינים 3 פתח דבר 6 מבוא 8 כתב האישום 8 תמצית גדרי הכפירה של הנאשמים וסיכומיהם 12 נאשמת 1 13 נאשמת 2 15 נאשמת 3 17 נאשם 4 18 נאשם 5 19 נאשם 6 22 נאשם 7 23 סקירת העדויות שנשמעו והראיות שהוגשו 24 סקירת העדויות והראיות מטעם המאשימה 24 סקירת העדויות והראיות מטעם ההגנה 28 הסוגיות המרכזיות הדורשות דיון והכרעה בהכרעת הדין 30 הערת יסוד מקדימה ומיקוד הכרעת הדין 33 השתלשלות האירועים וקביעות עובדתיות מרכזיות 37 הרקע והנסיבות שקדמו לביצוע הפעילויות והניסויים על ידי אורט במרחב הציבורי באירועים ציבוריים רבי משתתפים 37 חג"ם ומפ"ה 37 פרויקט המד"צים 38 ניסוי הסירה 48 הוצאת ניסוי הסירה מהמסגרת המוגדרת של פרויקט המד"צים לביצוע במרחב הציבורי, באירועים ציבוריים רבי משתתפים 56 יריד ניו יורק 56 השתלשלות האירועים החל מפרויקט הקניונים 59 צירוף אירועי יריד המדע לפרויקט הקניונים 62 יום האירוע – 26.03.14 78 הגורמים הפיסיים הישירים לתאונה 80 תוצאות התאונה 80 קביעות עובדתיות כלליות נוספות ביחס לפרויקט הקניונים, יריד המדע, אוהל אורט והכשרת סינגלובסקי 80 דיון 85 רקע משפטי ונורמטיבי 85 עבירות הרשלנות 85 כללי 85 העבירה לפי סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין 90 העבירה לפי סעיף 341 לחוק העונשין 98 היחס בין סעיף 338 לחוק העונשין לבין סעיף 341 לחוק העונשין 100 חובות הזהירות הרלוונטיות לענייננו 101 מאפייניו הייחודיים של האירוע העומד בבסיס הכרעת דין זו – ביצוע ניסוי הכולל שימוש באש גלויה ובכוהל על ידי תלמידים קטינים, באירוע ציבורי רב משתתפים החב ברישיון עסק, המקוים על ידי מוסד חינוכי 101 חובות הזהירות הנובעות מקיום אירוע ציבורי על ידי מוסד חינוכי בהשתתפות תלמידיו 106 קיום אירוע ציבורי רב משתתפים הפתוח לקהל הרחב והחב ברישיון עסק ובעמידה בתנאי הרשויות המאשרות 120 נורות האזהרה הבטיחותיות שעלו בעקבות התכתבות יריד ניו יורק כמקור לחובות זהירות החלות על השותפים להתכתבות 137 אחריותם "המשותפת" של הנאשמים להפקת האירוע, ארגונו, ניהולו ובטיחותו 148 ניתוח יסודות העבירות ביחס לכל נאשם 153 הנאשמת 2 153 הכרעה בעניין מהימנות ומשקל עדותה של נאשמת 2 153 רקע ותפקידה של נאשמת 2 154 קביעות עובדתיות ספציפיות לנאשמת 2 165 חובות הזהירות החלות על נאשמת 2 בענייננו 180 סטיית נאשמת 2 מסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנה לאור חובות הזהירות המוטלות עליה 189 תוצאה וקשר סיבתי 197 היסוד הנפשי 202 סיכום לגבי נאשמת 2 204 הנאשם 4 205 הכרעה בעניין מהימנות ומשקל עדותו של נאשם 4 205 רקע ותפקידו של נאשם 4 206 קביעות עובדתיות ספציפיות לנאשם 4 219 חובות הזהירות החלות על נאשם 4 בענייננו 228 סטיית נאשם 4 מסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו לאור חובות הזהירות המוטלות עליו 238 תוצאה וקשר סיבתי 250 היסוד הנפשי 256 סיכום לגבי נאשם 4 257 הנאשמת 3 258 הכרעה בעניין מהימנות ומשקל עדותה של נאשמת 3 258 רקעה ותפקידה של נאשמת 3 258 קביעות עובדתיות ספציפיות לנאשמת 3 265 חובות הזהירות המוטלות על נאשמת 3 בענייננו 278 סטיית נאשמת 3 מסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנה לאור חובות הזהירות המוטלות עליה 282 תוצאה וקשר סיבתי 287 היסוד הנפשי 289 סיכום לגבי נאשמת 3 289 הנאשמת 1 291 הכרעה בעניין מהימנות ומשקל עדותה של נאשמת 1 291 רקע ותפקידה של נאשמת 1 291 קביעות עובדתיות ספציפיות לנאשמת 1 300 חובות הזהירות המוטלות על נאשמת 1 בענייננו 310 סטיית נאשמת 1 מסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנה לאור חובות הזהירות המוטלות עליה 316 תוצאה וקשר סיבתי 322 היסוד הנפשי 326 טענת טעות במצב הדברים 327 סיכום לגבי נאשמת 1 328 הנאשם 5 330 הכרעה בעניין מהימנות ומשקל עדותו של נאשם 5 330 רקע ותפקידו של נאשם 5 331 קביעות עובדתיות ספציפיות לנאשם 5 337 חובות הזהירות המוטלות על נאשם 5 בענייננו 345 סטיית נאשם 5 מסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו לאור חובות הזהירות המוטלות עליו 352 תוצאה וקשר סיבתי 356 היסוד הנפשי 356 טעות במצב הדברים 357 סיכום לגבי נאשם 5 357 הנאשם 6 359 הכרעה בעניין מהימנות ומשקל עדותו של נאשם 6 359 רקעו ותפקידו של נאשם 6 359 קביעות עובדתיות ספציפיות נוספות ביחס לנאשם 6 364 חובות הזהירות המוטלות על נאשם 6 בענייננו 376 סטיית נאשם 6 מסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו לאור חובות הזהירות המוטלות עליו 387 תוצאה וקשר סיבתי 394 היסוד הנפשי 398 סיכום לגבי נאשם 6 399 הנאשם 7 400 הכרעה בעניין מהימנות ומשקל עדותו של נאשם 7 400 רקעו ותפקידו של נאשם 7 400 קביעות עובדתיות ספציפיות הנוגעות לנאשם 7 ביחס ליריד המדע ואוהל אורט 406 חובות הזהירות המוטלות על נאשם 7 408 סטיית נאשם 7 מסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו לאור חובות הזהירות המוטלות עליו 415 תוצאה וקשר סיבתי 421 היסוד הנפשי 426 סיכום לגבי נאשם 7 427 טענות הגנה נוספות שהועלו 428 טענת ההגנה ל"מחדלי חקירה" 428 טענות הגנה מן הצדק – אכיפה בררנית 435 מאפייניהם הרלוונטיים הייחודיים של נאשמים 1, 2, 4, 6 ו-7 437 הגורמים הבכירים בהנהלת אורט 438 הגורמים במשרד המדע ובמשרד הפרסום גיתם 440 הגורמים השונים במשרד החינוך 441 מורים מובילים נוספים בפרויקט המד"צים 442 הגורמים המאשרים של האירוע ברשויות השונות 443 התלמיד ט.ח. 445 סיכום בעניין טענת האכיפה הבררנית 447 סיכום והכרעה 448 פתח דבר סיפורה העצוב של הכרעת דין זו מתחיל ומסתיים בשימוש רשלני ומקומם באש ובכוהל, שהוביל לתאונה נוראה שהתרחשה ביום 26.3.14 ואשר גרמה לכוויות ולחבלות קשות לילדים י.ל., י.ל. ו- ע.פ..

כל אחד מהנאשמים המורשעים נמצא אשם בביצוע עיקרי ומלא של עבירות הרשלנות כאמור, שכן כל נאשם מילא את יסודותיה העובדתיים של העבירה בה הורשע ואת היסוד הנפשי הנדרש בחוק.

כל אחד מהנאשמים המורשעים אחראי, בהתרשלותו הוא, במעשיו ובמחדליו, ליצירת התנאים ההכרחיים לרשלנותם של הנאשמים האחרים, אשר לא הייתה דבר שלא ניתן לצפותו.

פעולתו של כל נאשם מורשע היוותה חוליה הכרחית בשרשרת האירועים שהובילה לתאונה, והכשירה את הקרקע לרשלנותם של הנאשמים האחרים, כאשר פעולתו מצטברת לפעולותיהם של שאר הנאשמים ומביאה לתוצאת התאונה.

מאחר שכולנו תמימי דעים כי יש לזכות את המערער מעבירת ההריגה, ועיקרה של המחלוקת שבין חבריי נוגעת ליסוד הנפשי של עבירת גרימת מוות ברשלנות – אמקד את דיוני בהיבט זה. כפי שעמד על כך חברי השופט סולברג, היסוד הנפשי הנידרש להרשעה בגין עבירת גרימת מוות ברשלנות, המצויה בסעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק), הוא כי אדם מן הישוב, בנסיבות העניין, היה צופה את אפשרות גרימת תוצאת המוות (ראו פסקה 25 לחוות דעתו של חברי; וכן ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534, 542-541 (2002) (להלן: עניין יעקובוב)).

בהיעדרו של ממצא כי המערער מנע את יציאתה מהדירה של המנוחה ובהעדרו של ממצא כי היתקיים מאבק פיזי בין השניים – סבורני כי לא ניתן לבסס, ברמה הנדרשת, כי אדם מן הישוב באותן נסיבות היה צופה את האפשרות כי המנוחה תביא אל מותה (ראו והשוו לפסק הדין הגרמני בעיניין Rötzel ((BGH NJW 1971, 152, שם בית המשפט העליון הגרמני הרשיע אדם בעבירה מקבילה של גרם מוות ברשלנות, לאחר שזה נקט באלימות קשה כלפי עוזרת הבית שלו, ומנע את יציאתה מחדרה כך שלא הייתה לא ברירה אלא לצאת ממרפסת החדר אל מותה).

...

כמובן, ככל שמסקנה מזכה זו זוכה לאחיזה בחומר הראיות, וכך בענייננו (וראו פסקה 27 לחוות דעתו של חברי השופט מזוז בהליך שלפנינו).

הוחלט ברוב דעות, כאמור בפסק דינם של השופטים מ' מזוז ו-ס' ג'ובראן לקבל את הערעור ולבטל את הרשעתו של המערער בעבירת ההריגה ואת עונשי המאסר והמאסר על תנאי אשר נגזרו עליו בבית משפט קמא בגין הרשעה זו, וזאת כנגד דעתו החולקת של השופט נ' סולברג שסבר שיש לקבל את הערעור בחלקו לענין זה ולהמיר את הרשעת המערער בעבירת ההריגה בהרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות.

התוצאה היא העמדת עונשו של המערער על תקופת המאסר שכבר ריצה עד לשחרורו ביום 27.9.2016, על-פי החלטת בית משפט זה. עם מתן פסק דיננו זה בטלים התנאים שנקבעו לשחרור המערער.

בית המשפט לתעבורה קבע כי רשלנותו של המערער היא "בין בינונית לגבוהה", שכן לו היה עוצר לפני מעבר החציה ומאפשר למנוחה לחצותו, יכול היה למנוע את התאונה בנקל; קבע מיתחם עונש שבין 10 ל-24 חודשי מאסר בפועל, וענישה נלווית; ובשים לב לעברו התעבורתי, הכולל 16 הרשעות שהתיישנו, מתוכן 5 הרשעות בגין מעורבות בתאונות דרכים, היותו אדם נורמאטיבי והנזק שיגרם למשפחתו, הטיל עליו 14 חודשי מאסר בפועל.

ברע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל (19.1.06) (להלן- עניין לוין), נקבע בהקשר זה: "כל עוד בעינה המדיניות הקיימת באשר לעבירות גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים (ותאונות אחרות), דינם של המורשעים בהן תקופת מאסר מאחורי סורג ובריח, והחריגים לכך נדירים. אכן, מרבית המורשעים בעבירות אלה – מן הסתם – הם אנשים מן היישוב, מה שקרוי נורמאטיביים, אלא שנימצא לבתי המשפט לנסות להרתיע את הנוהגים בכביש מעבירות על-ידי המודעות כי אם יתרשלו ויפגעו בזולת, דינם מאסר. נוכח ההפקרות המרובה בכבישים, קיפודם של חיי אדם, השבר הנורא שאין לו מרפא ואיחוי הפוקד את מישפחות הקרבנות, ותחושת אין האונים החברתית אל מול המס שגובות תאונות הדרכים מחברה שאינה חסרה קרבנות בטרור ובקרב, מבקשים גם בתי המשפט לתרום תרומה צנועה בדמות גזרי הדין המחמירים".   וברע"פ 2842/96, כחלון נ' מדינת ישראל (6.6.96) נקבע : "הקלה בעונש, על ידי השוואתו לעונשים קלים יותר שהוטלו במקרים אחרים, ואפילו דומים, עלולה לפגוע בתפקיד החשוב שממלאת הענישה במאמץ לצמצם את עבריינות התאונה ואת תאונות הדרכים. הקטל הנורא בכבישי הארץ מחייב אותנו להקשות את לבנו ולנהוג עם עבריינים כאלה במידת הדין ולא במידת הרחמים. משמעות הדברים היא שיש להעלות את רמת הענישה בכיוון העונשים המרביים הקבועים בחוק, תוך הפחתת המשקל היחסי של הנסיבות האישיות. צר לי על כך, אולם דומני שאיש לא יחלוק שהשעה צריכה לכך". ואשר להרהוריו של חברי לגבי יעילותם של שקולי ההרתעה בעבירות מעין אלו, ובעיקר בעניינינו, ולשאלתו "הכיצד נרתיע נהגים להבחין בהולכי רגל? הכיצד עונש מחמיר על פלוני שלא הבחין בהולך רגל שחצה כביש ירתיע נהג אחר שנוהג בהתאם לכללי הדרך לתת דעתו להולכי רגל אליהם לא שם לב?..."; התשובה הפשוטה היא, שהתקווה היא שענישה מכבידה, תבהיר לנהגים כי עליהם להפנים את העובדה שהם נוהגים בכלי מסוכן, הדורש את תשומת ליבם המלאה, וכי עליהם לציית באופן מלא לכל חוקי התנועה, ובהתקרבם למעבר חציה, עליהם להאט עד כדי עצירה, ולוודא שאין הולכי רגל החוצים או עומדים לחצות את הכביש.

...

הקביעה ששיקולי ההרתעה אינם צריכים להילקח בחשבון בקביעת מתחם העונש ההולם היא נכונה, אולם בקביעת מתחם העונש ההולם לעבירה בנסיבותיה, על בית המשפט להתייחס בין היתר לערך החברתי שנפגע ולמידת הפגיעה בו, ובסופו של דבר על העונש להלום את חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ואת מידת אשמו של הנאשם.

על יסוד הנחה זו הוא צועד צעד נוסף קדימה ואומר ש- "אם בשל מידת אשם מופחתת או נמוכה המחוקק נכון היה לקבוע עונשים מרביים מקלים יותר מאלו שהיו מקובלים בעניינם של ממיתים שביצעו את עבירות ההמתה מתוך מחשבה פלילית, נראה כי בעניינם של אלו שביצעו את העבירות שלא מתוך מחשבה פלילית, כי אם מתוך רשלנות, מקל וחומר שנכון יהיה לתת ביטוי גבוה יותר למידת האשם המופחתת". בכל הכבוד, נראה לי שההנחה שבבסיס המסקנה, שגויה, וממילא גם המסקנה חסרת תוקף.

בשוקלי את נסיבות התאונה; את מידת רשלנותו של המערער; את העובדה שהמערער עצר במקום מיד ועשה כל שיכל כדי לסייע למנוחה; את השיהוי בהגשת כתב האישום ואת פרק הזמן שעבר מהתאונה ועד היום; את עברו התעבורתי של המערער, הכולל גם הרשעה אחת בגרימת תאונת דרכים מלפני כ-20 שנה; את נתוני המערער ונסיבותיו האישיות והמשפחתיות; את הפגיעה שתיגרם למערער ולמשפחתו מהמאסר; ואת מדיניות הענישה הנוהגת; נראה לי שיש לקבוע את עונשו של המערער למאסר מאחורי סורג ובריח, אולם לתקופה קצרה יותר מזו שנקבעה לו, ולקצר את תקופת שלילת רישיון הנהיגה שלו.

טיעוני התביעה לעונש: בהפנותו לכללים שנקבעו בפסיקה המתייחסת לאמות המידה על פיהן יש לגזור את דינו של מי שהורשע בעבירת גרם מוות ברשלנות, (פס"ד אלמוג ע"פ 6755/09) טען ב"כ התביעה כי עיקרון קדושת החיים והצורך בהרתעה, מחייבים להשית על הנאשמת עונש פסילת רישיון שיהלום את חומרת העבירה.

במצב דברים זה, מבקש הסניגור להקל בעונש פסילת רישיונה של הנאשמת, שכן רשיונה נידרש לה באופן ממשי לצורך סיוע לבני משפחתה ונוכח מצבה הבריאותי.

בעבירת גרם מוות בנהיגה רשלנית, כאשר רמת רשלנות של הנהג אינה גבוהה ומנגד נקבעה רשלנות תורמת של המנוח, נוהגים בתי המשפט להשית עונשי מאסר בפועל הנעים בין 6 חודשי מאסר שאפשר שירוצו בדרך של עבודות שירות ועד ל-12 חודשי מאסר.

...

בהסכמת הצדדים עיינתי בחומר החקירה, והגעתי לכלל מסקנה כי רשלנותו התורמת של הנאשם גבוהה.

בדומה לעונש המאסר, קובע סעיף 40 לפקודת התעבורה את סמכותו של בית המשפט לחרוג מהשתת עונש פסילת מינימום חובה של 3 שנים על נהג שהורשע בעבירת גרם מהוות ברשלנות "בנסיבות מיוחדות". לאחר שבחנתי את מכלול הנתונים שלפניי, את טיעוני הצדדים ושמעתי את הנאשמת, אני סבור כי אלו קיימות במקרה שלפניי.

לאור האמור לעיל, אני דן את הנאשמת לעונשים הבאים:מיום 6.12.1979תיקון מס' 15 שלושה חודשי מאסר אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות.

המשיבה הפניתה לקביעות בית משפט קמא לפיהן, בין היתר, המבקש נהג ברמת רשלנות גבוהה וגרם לתוצאה הטראגית של מות המנוחה וחבלות לבני הזוג.

בדיון שהתקיים במעמד הצדדים, ובנוכחות הורי המנוחה ואימו של המבקש, העלה ב"כ המבקש ספק, שלמעשה כלל לא נשמע לפני בית משפט קמא, בכל הנוגע להיותה של המנוחה עונה על הגדרת "אדם", לצורך הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות.

ב"כ המשיבה הלין על כך שב"כ המבקש הגיש ערעור לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לידון בבקשת עיכוב הבצוע טרם יחל המבקש לרצות עונשו נוכח מועד הגשתה, ובה בעת הגיש בקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי, וכל זאת מבלי שגילה הדבר לכל אחת משתי הערכאות שנדרשו לתן החלטות באותה סוגיה ממש, במקביל, ובאותו היום.

...

מנגד, טענה המשיבה כי דין הבקשה להידחות.

סבורני כי אין בטענה "חדשה" זו כדי לבסס קביעה בשלב זה כי סיכויי הערעור טובים.

לאור זאת, ומעיון ביתר חומר הראיות, סבורני - בזהירות הנדרשת - כי הסיכויים שבית משפט שלערעור יתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא בכל הנוגע לתנאי הראות בצומת, תקינות מערכת הרמזורים או אופן נהיגתו של המבקש, על כל המשתמע מהם – הינם נמוכים.

הבקשה אם כן נדחית.