חיוב בהפקדת ערובה להוצאות תקנות סד"א החדשות

כך גם תקנות 258לב, 427 ו-428 לתקסד"א הישנות (המוסדרות כיום בתקנה 135 לתקסד"א החדשות), אשר דנות בחיוב בערובה להוצאות בעירעור, מחייבות את "המערער" בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות "המשיב"; ותקנה 404 לתקסד"א הישנות, העוסקת בבקשת רשות ערעור, מחייבת את "המבקש" בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות "המשיב" (יובהר כי הואיל ו"ערעור", כהגדרתו בתקנה 134(א) לתקסד"א החדשות, כולל גם "בקשת רשות ערעור", התקנה הרלוואנטית בתקסד"א החדשות היא תקנה 135 לעיל).

...

על פי הנטען, יישום השיקולים המרכזיים שנקבעו בפסיקה להכרעה בבקשה שהוגשה לפי תקנה 519 על ענייננו מוביל למסקנה כי נתקיימו התנאים לחיוב בערובה להבטחת הוצאות.

הכנ"ר טוען, מנגד, כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור בחלקה.

מן המקובץ עולה כי הן פרשנות לשונית והן פרשנות תכליתית של ההסדרים הסטטוטוריים הרלוונטיים לעניין חיוב בערובה להוצאות, תומכות במסקנה לפיה הטלת חיוב כאמור יכול שתיעשה כלפי יוזם ההליך, ולטובת הצד הפסיבי, ולא להפך.

מטעמים אלו הגעתי למסקנה כי המקרה הנדון אינו מצדיק חריגה מן הכלל לפיו אין לחייב צד להליך בתשלום הוצאות משפט שנפסקו לחובתו בעבר כתנאי לבירורו.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור מתקבלת, במובן זה שהחלטתו של בית המשפט קמא המורה על חיובה של המבקשת בתשלום ההוצאות שנפסקו לחובתה עד כה כתנאי לדיון בהתנגדותה לבקשה לאישור המתווה – מתבטלת.

לפניי בקשת הנתבע להורות לתובע להפקיד בקופת בית המשפט ערובה להבטחת הוצאותיו בהליך זה, זאת מכוח ס' 157 לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט-2018 (להלן – "תקנות סד"א החדשות").

גם אין לחייב אדם בהפקדת ערובה בשל עוניו בלבד, שכן אין להגביל את הגישה לערכאות רק לבעלי אמצעים; והרי משמעות אי הפקדת הערובה להוצאות הנתבע עלולה להיות דחייתה של התביעה ולא מחיקתה (ראו תקנה 519(ב); רע"א 8575/14 חאמד נ' חברת אלוואטן בע"מ, פסקה 10 (30.12.2014) [פורסם בנבו] , להלן עניין חאמד)).

...

לאור כל האמור עולה כי מצבו הכלכלי של התובע אינו טוב, באופן המעלה חשש של ממש לפיו לא יוכל לשלם את ההוצאות שיפסקו לטובת הנתבע, ככל שהוצאות מעין אלו אכן יפסקו בסופו של יום.

עם זאת, באיזון הנדרש בהתאם לפסיקה, בין זכות הגישה לערכאות של התובע לנזק העלול להיגרם לנתבע ככל שתידחה התביעה כנגדו, שעה שלא ניתן לקבוע כבר עתה כי מדובר בתביעה משוללת כל יסוד וסיכוי, והטעם המרכזי העומד לתובע לרועץ הוא מצבו הכלכלי, ונוכח הכלל לפיו אין לחייב תובע מחמת עוניו בלבד - הרי שזכותו של התובע במקרה זה גוברת, ויש לדחות את הבקשה.

לאור האמור, אני מורה על דחיית הבקשה.

את תקנה 519 לתקסד"א תחליף תקנה 157 לתקסד"א החדשות, שזו נוסחה: (א) בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע.

מתקין תקסד"א החדשות הסתפק בתוצאה של מחיקת התובענה בלבד (ראו תקנה 157(ב) לתקסד"א החדשות: "לא ניתנה הערובה בתוך המועד שהורה, יימחק כתב התביעה"; תקנה 135(ג) לתקסד"א החדשות: "לא קיים המערער הוראה בדבר הערובה, רשאי בית המשפט להורות על מחיקת העירעור או על דחיית המועד להפקדתה").

כאמור, עמדתי היא כי גישה זו אינה נותנת משקל ראוי לשוני הלשוני בין סעיף זה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, המזכירה במפורש את סמכות הדחייה – וחשוב מכך, היא מיתעלמת מן השוני המהותי שמאחוריו: תקנה 519 מאפשרת לחייב תובע בערובה בכפוף למבחנים שיש ליישם "בזהירות רבה, ומתוך הבנה כי רק במקרים קצוניים יהיה מקום לחסום את גישתו של התובע לערכאות" – בעוד סעיף 353א "מורה כי חברה בערבון מוגבל תחויב, כבררת מחדל, להפקיד ערובה להוצאות הנתבע" (עניין תועלת לציבור, פסקה 3).

...

רציונל זה יפה, בהתאמות הנדרשות, גם ביחס להפרה של חובת ההפקדה לפי סעיף 353א לחוק החברות, והוא מבסס את המסקנה כי לא הייתה למחוקק כוונה להסתפק בהקשר זה במנגנון אכיפה חלקי בדמות עיכוב ההליכים.

בהעדר קביעה מפורשת של המחוקק שניתן לפעול בדרך זו גם במקרה של אי הפקדת ערובה לפי סעיף 353א לחוק החברות, התוצאה היא שיש להסתפק באמצעי המידתי יותר של מחיקת התובענה.

סוף דבר, אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט ע' גרוסקופף, הן ביחס לשאלה הכללית שעוררה בקשת רשות הערעור – והן ביחס למקרה הקונקרטי שלפנינו.

בהקשר זה יפים לענייננו דברי כב' הש' א. גרוניס ברע"א 2416/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים אבראהים פ"ד נח (5) 865 בעמ' 868: "איזון דומה נעשה במסגרת הסמכות הקבועה בתקנה 519, אשר השמוש בה מודרך אף הוא לאורה של זכות הגישה לערכאות ולאור הצורך להגן במקרים מסוימים על זכותו של הנתבע כי לא יצא בחיסרון כיס אם תדחה התביעה נגדו. בתקנה 519 עצמה לא נקבעו קריטריונים להפעלת הסמכות לחייב בהפקדת ערובה, ואולם בפסיקה גובשו כללים מדריכים וסוגי מקרים שבהם ייעשה שימוש בתקנה. הכלל הוא שאין בית-המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. גם כאן לא תיחסם גישתו לערכאות של תובע דל אמצעים רק בשל חוסר יכולתו הכלכלית, אולם במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית-המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו אם ייפסקו לטובתו (ראו למשל, רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תיקשורת בע"מ [6]). הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלסטינאית, אשר נחשבים לצורך העניין כתובע המתגורר בחו"ל. עם זאת עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (ראו רע"א 6787/99 עאשור נ' מדינת ישראל [7]). בית-המשפט ישקול שיקולים רלוואנטיים נוספים וידון בכל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו (ראו רע"א 6066/00 אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ [8]). לאור כל האמור לעיל ברי כי שיקול-דעתו של בית-המשפט במסגרת תקנה 519(א) רחב הוא. במסגרת זו על בית-המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה – הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה וכן צימצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק, ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי-המשפט לשם הגנה על זכויות." אמנם הפסיקה לעיל קודמת לכניסת תקנות סד"א החדשות לתוקף, אך האמור לעיל יפה גם לענייננו.

...

המשיב טוען שמטעם זה בלבד יש לדחות את הבקשה.

בהקשר זה יפים לענייננו דברי כב' הש' א. גרוניס ברע"א 2416/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים אברהים פ"ד נח (5) 865 בעמ' 868: "איזון דומה נעשה במסגרת הסמכות הקבועה בתקנה 519, אשר השימוש בה מודרך אף הוא לאורה של זכות הגישה לערכאות ולאור הצורך להגן במקרים מסוימים על זכותו של הנתבע כי לא יצא בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו. בתקנה 519 עצמה לא נקבעו קריטריונים להפעלת הסמכות לחייב בהפקדת ערובה, ואולם בפסיקה גובשו כללים מדריכים וסוגי מקרים שבהם ייעשה שימוש בתקנה. הכלל הוא שאין בית-המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. גם כאן לא תיחסם גישתו לערכאות של תובע דל אמצעים רק בשל חוסר יכולתו הכלכלית, אולם במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית-המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו אם ייפסקו לטובתו (ראו למשל, רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ [6]). הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלסטינית, אשר נחשבים לצורך העניין כתובע המתגורר בחו"ל. עם זאת עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (ראו רע"א 6787/99 עאשור נ' מדינת ישראל [7]). בית-המשפט ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים וידון בכל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו (ראו רע"א 6066/00 אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ [8]). לאור כל האמור לעיל ברי כי שיקול-דעתו של בית-המשפט במסגרת תקנה 519(א) רחב הוא. במסגרת זו על בית-המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה – הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק, ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי-המשפט לשם הגנה על זכויות." אמנם הפסיקה לעיל קודמת לכניסת תקנות סד"א החדשות לתוקף, אך האמור לעיל יפה גם לענייננו.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.

השתת ערובה בהליכים משפטיים שונים קיימות הוראות המאפשרות לבית המשפט להטיל ערובה להבטחת תשלום הוצאות; במסגרת רע"א 7687/18 מדינת ישראל - רשות המסים - מנהל מע"מ לוד נ' מרעב חסן בנייה וסחר בע"מ (15.7.2020) (להלן: מרעב) קבע בית המשפט העליון: "ההסדר הסטאטוטורי המרכזי לעניין הפקדת ערובה להוצאות קבוע בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי... בצד הוראה זו נקבעו בתקסד"א ובהסדרי חוק אחרים הוראות נוספות לעניין הפקדת ערובה להוצאות בהליכים משפטיים שונים. כך, למשל, תקנות 433-427 ותקנה 258לב לתקסד"א (ערובה להוצאות המשיב בעירעור); תקנות 405-404 לתקסד"א (ערובה להוצאות המשיב בבקשה לרשות ערעור); תקנות 6, 7 ו-12 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 (הפקדת ערובה בעתירה לדיון נוסף ולשיפוי המשיב בדיון נוסף); תקנה 2(ו) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010 (הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע בהליך של תובענה ייצוגית. לפרשנות ההוראה ראו רע"א 4381/17‏ תועלת לציבור נ' בנק הפועלים בע"מ [פורסם בנבו] (2.10.2017) (להלן: "עניין תועלת לציבור")); תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (הפקדת ערובה על ידי תובע בהליך המתנהל בבית הדין לעבודה.

הערה: ההסדרים הקבועים בתקסד"א אמורים להיות מוחלפים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018 (להלן: "התקסד"א החדשות").

במקרה זה, שעה שבקובלנה פלילית עסקינן, הרי שנראה כי לנוכח המצב המשפטי דהיום - חיוב בערובה מתחייב ממש, בודאי שבנסיבות מקרה זה. לא אכחד, כי רוב ההליכים המשפטיים בהם נקבעת הפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות, כוללים קביעה מפורשת בקשר לכך.

כך, למשל, החיל בית המשפט העליון את תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (שעניינה קביעת ערובה, וכיום מנויה בתקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט-2018, על הליך שניפתח בתובענה ייצוגית, וזאת טרם קביעת מנגנון מפורש ביחס לכך בתקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע-2010 (רע"א 2795/10 ד"ר גיא פיטוסי נ' מדינת ישראל (17.3.2011)).

...

ברם, לטעמי, גם אם לא אקבע מסמרות ורק על פני הדברים עצמם – הרי שהיצמדות לנטען בכתב הקובלנה מקשה על מסקנה מפלילה לכאורית.

אשר לעבירה לפי חוק הבחירות לגופים ציבוריים: בהינתן העובדה הבלתי שנויה במחלוקת שנושא הבחירות לא עלה, ולו ברמז, בשיחה המתוארת בקובלנה, השערתו של הקובל כי המדובר בקנוניה על מנת להרחיקו מהלשכה על רקע הבחירות, היא לכאורה מסקנה ללא אחיזה בעובדה כלשהי (להבדיל מטענה או מסקנה).

אשר על כן, לאור עמדת המחוקק ובית המשפט העליון גם יחד ביחס לטיבה, מהותה ואי-חיוניותה של הקובלנה הפלילית, סבורני כי בעידן היום, רגע לפני הכחדת דינוזאור משפטי זה מעל פני האדמה, הרי יש לבחון אם יש מקום לחייב את יוזם הקובלנה הפלילית בהפקדת ערובה לשיפוי בר הפלוגתא שלו, שעל כורחו קם בוקר אחד והנה לראשו מצנפת של "נאשם בפלילים", רק מפאת שחברו פשוט גמר אומר לעטות על עצמו את גלימת הקטיגור.