זכאות לפיצוי נהג רכב ללא רישיון בתאונת דרכים

בהמשך נקבע בבית המשפט העליון כי מאחר ועצם שלילת הזכאות לפצוי דורשת אשם, אזי גם כאשר קרנית מבקשת לחזור אל הבעלים או מתיר השמוש, זכות זו מותנית בקיומו של אשם וזאת תוך כדי החלת המבחנים שנקבעו בעיניין פרח גם בתביעות החזרה של קרנית שכן:- " לאור הגיון הדברים ולאור הזיקה הסטאטוטורית בין הסעיפים 7 ו- 9, מתבקשת המסקנה כי יש ללמוד גזירה שווה משם לכאן. לשון אחרת: יסוד האשם, שמצדיק את הפקעת זכותו לפיצויים של מתיר השמוש ברכב שלא דאג לביטוח, הוא אשר מצדיק גם את קיומה של זכות החזרה כלפיו. בהישמט אותו יסוד, שבה הזכות לפצוי על כנה, וכתמונת ראי, נשללת זכות החזרה של קרנית. כל תוצאה אחרת, לא זו בלבד שיהא בה כדי לסתור, באורח חזיתי, פסיקה קודמת אלא שאין היא מתיישבת עם שקולי המדיניות הראויים" פסקה 11 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין בע"א 7580/03 "קרנית" קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' יהושע צורדקר ואח' (18/1/07) (להלן:- "עניין צורדקר").

וגם אם הייתי מקבל את הטיעון העובדתי עדיין מבחינה משפטית אין מקום לטיעון זה. לפיכך, אני דוחה את טענתו של אור ולפיה קובי לא היה זכאי לפצוי וקובע כי בנסיבות התאונה בהן ישראל נהג ברכב ללא רשיון וכאשר מדובר במקרה ברור בו אין ביטוח תקף, לקובי הייתה זכאות לקבלת פיצוי מקרנית.

...

אור אכן כשל בכך שלא בירר את קיומו של הרישיון, אולם בשים לב לגילו של ישראל (אשר כבר היה חייל) לא ניתן לייחס לו אשמה גדולה משל ישראל ובוודאי שלא שווה לו. לפיכך אני קובע כי במערכת היחסים שבין אור לישראל תהיה החלוקה כך שישראל יישא ב65% מההחזר לקרנית ואילו אור ב35% מההחזר לקרנית.

לפיכך אני קובע כי ההודעה לצד שלישי מתקבלת ששלחה קרנית, הצדדים השלישיים מחוייבים להחזיר לקרנית את מלוא הסכומים שנשאה לצורך סילוק התביעה של קובי כדלקמן:- בגין התשלום ששילמו לקובי 75,362 ₪.

ההודעה לצד שלישי שהוגשה על ידי ישראל שלום מוכני כנגד אור לוי חיים נדחית, ללא צו להוצאות.

שוכנעתי, כי גרסת הנתבעת, לפיה התובע נפגע עת נהג ברכב ללא רישיון והסיע שוהים בלתי חוקיים בנסיבות שנשללת זכאותו לפיצויים על פי חוק הפיצויים, הנה הגרסה המסתברת יותר.

בפסק הדין תיאר בית המשפט העליון את ההליכים שננקטו בערכאות קודם, נסיבות המקרה וטענות הצדדים: "המבקש הגיש לבית-משפט השלום בקשה לתשלום תכוף. בית-משפט השלום דחה את הבקשה בקובעו כי עילת תביעתו של המבקש לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: החוק או חוק הפיצויים) נשללת, בהתקיים החריג הקבוע בסעיף 7(4) לחוק לפיו: "מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לבצוע פשע" אינו זכאי לפצוי לפי החוק.

...

סוף דבר לאור כל האמור, התביעה שהוגשה רק לפי עילת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים נדחית.

התובע ישלם לנתבעת כל תשלום ששולם בגין הוצאות המשפט כנגד קבלה ובתוספת ריבית והצמדה מיום ההוצאה.

בנוסף ישלם התובע בגין שכר טרחת ב"כ הנתבעת - סך כולל של 10,000 ש"ח. המזכירות תשלח את פסק הדין אל ב"כ הצדדים.

היה לנוהג ברכב שפגע בנפגע, פוליסה בהתאם לפקודת רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל- 1970 (להלן- הפקודה), הרי שלפי סעיף 3 (א) (1) לפקודה, פוליסה זו מבטחת את "בעל הרכב והנוהג בו- מפני חבות שהם עשויים לחוב לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975, ומפני חבות אחרת שהם עשויים לחוב בשל נזק גוף שניגרם לאדם על ידי השמוש ברכב מנועי או עקב השמוש בו. לעניין זה, "נזק גוף" ו"שימוש ברכב מנועי"- כמשמעותם בחוק".

לטענת הנתבעת 2 (סעיף 6 לכתב ההגנה), הנתבע נהג ברכב ללא רישיון נהיגה תקף, מה שמוביל לביטול הכסוי הבטוחי בהתאם לפוליסת ביטוח החובה שהוציאה הנתבעת 2 לרכב.

סעיף 8 (א) לפוליסה התיקנית קובעת: "רישיון נהיגה- מבטח פטור מחבותו לפי פוליסה זו, אם הנוהג ברכב לא היה בעל רישיון הנהיגה בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב המבוטח...לעניין סעיף קטן זה, לא יראו הפרה של תנאי מתנאי הרישיון הנהיגה, כנהיגה בלא רישיון נהיגה בר תוקף". סעיף 7 לחוק דן במקרים, בהם נפגע בתאונת דרכים לא זכאי לכסוי הבטוחי בהתאם לחוק.

...

לאור המקובץ, אני קובע כי אין כל מקום לקבל את עדות הנתבע, כי בעת מועד התאונה השניה הוא לא ידע כי הוא נמצא בשלילה.

סיכום- תביעה ראשית בנסיבות אלו, הכיסוי הביטוחי של הנתבעת 2 נשלל- ולפיכך התביעה כנגדה נדחית.

כמו כן תשלם הנתבעת 3 לנתבעת 2 שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 10,000 ₪.

פתח דבר בפניי תביעה לפצוי כספי בגין נזקים אשר נגרמו לרכב שבבעלות התובעת כתוצאה מתאונת דרכים, כאשר המחלוקות העיקריות בין הצדדים נוגעות לקביעת שווי הרכב שניפגע ולעלות השרידים שראוי לנכות משווי זה. עובדות מוסכמות ביום 20.1.2019 ארעה תאונת דרכים (להלן: "התאונה") בה היו מעורבים רכב מסוג ג'יפ קרייזלר רנגלר ספורט בעל מספר רשוי 11-712-38 שבבעלות התובעת (להלן: "הרכב"), ורכב מסוג יונדאי בעל מספר רשוי 69-158-61 אשר היה בבעלות הנתבע 3.

כן יצויין, כי הנתבע 1 נהג ברכב כשהוא ללא רישיון נהיגה, וכי הוא נשפט והורשע בבית המשפט לתעבורה במסגרת ת"ד 8551-11-19 בגין מעורבותו בתאונה.

לטענת התובעת, היא זכאית לפצוי בגובה מלוא שווי הרכב לפי חוות דעת שווי השוק (סך של 243,775 ש"ח) בנכוי שווי השרידים על פי חוות הדעת לביטוח (סך של 60,000 ש"ח) והפיצוי אשר היתקבל בפועל מהפניקס (סך של 69,230 ש"ח), ובסך הכל 114,545 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף, לטענת התובעת, את שכר טירחתו של שמאי התובעת בגין עריכת חוות דעת שווי השוק בסך 1,053 ש"ח (נספח ט' לכתב התביעה).

...

בסך העל העמידה התובעת את תביעתה על סך של 115,598 ש"ח. המחלוקות המצריכות הכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות מטעם הצדדים ושמעתי אותם ואת העדים מטעמם, מצאתי כי אלו הן השאלות המצריכות הכרעה: שווי הרכב: מהו שווי הרכב אותו יש לקבוע כבסיס לפיצוי התובעת (שהרי אין מחלוקת בשאלת האחריות).

אשר לנתבעים 2-3, לאור הפרמטרים אשר נקבעו בתקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, בהיעדר כל אסמכתא לשכר הטרחה אשר שולם בפועל על ידי הנתבעים 2-3, ומשבתיק זה התקיים דיון אחד בלבד, מבלי שהוגשו תצהירים בכתב, נחה דעתי כי יש לחייב את התובעת בתשלום שכר טרחה על פי הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000, קרי סך של 13,110 ש"ח כולל מע"מ. סוף דבר התביעה נגד הנתבעים 1-3 נדחית.

התובעת תשלם לנתבעים את הוצאות העד מטעמה, בסך של 1,170 ש"ח, כאשר התשלום יחולק מחצית לנתבע 1 ומחצית לנתבעים 2-3, הכל באמצעות באי כוחם.

בנוסף תשלם התובעת לנתבע 1 שכר טרחת עו"ד בסך של 6,555 ש"ח, אשר ישולם לפקודת עמותת נדן ע"ר 580607125, ולנתבעים 2-3 שכר טרחת עו"ד בסך של 13,110 ש"ח, אשר ישולם לפקודת בא כוחם.

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים סע' 7(3) ו-7(5) לחוק הפלת"ד קובעים מי אינו זכאי לפצוי לפי חוק זה, כדלקמן: "(3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967;....

בע"א 1958/05 (חיפה) אבו נ' אריה חברה לביטוח (נבו, 8.2.2007; להלן: עניין אבו) דן בית המשפט בשימורו של הכסוי הבטוחי, גם בתביעות בגין ניזקי רכוש ולא רק בתביעות בגין ניזקי גוף והוא קבע כי - "המדיניות השיפוטית הראויה, צריכה לשאוף להתאמה בין הפרשנויות השונות היכולות להנתן למצב עובדתי זהה, בזיקה לתחומי המשפט השונים" גם במסגרת הליך העירעור בבית המשפט העליון ביחס לתיק זה, רע"א 2605/07 אריה חברה לביטוח נ' אבו (נבו, 10.3.2009), הודגשה חשיבות האחידות והחשש ליצירת אי ודאות בפרשנות נפקות פוליסת הביטוח בעת הפרת חובה, בתביעה של ניזקי גוף או רכוש: "אף אנו סבורים כי בהקשר הנידון אין מקום לפרשנות שונה של תנאי הפוליסה על-פי השאלה אם מדובר בנזק גוף או בנזק רכוש, וכי שאלת הנפקות של הפרת חובת הלווי על הכסוי הבטוחי צריכה לקבל מענה אחיד" עולה מן המקובץ עד עתה, כי גם ביחס לניזקי רכוש חל הכלל כי נהג שנסע ברכב ללא רישיון נהיגה בתוקף – אין לו כסוי בטוחי.

...

בנסיבות אלו, אין מנוס מלקבוע כי נטל ההוכחה שלעניין מוטל על המבטחת ועליה להרימו.

משכך, קובע ביהמ"ש שם כי דין טענת המבטחת להעדר כיסוי ביטוחי במועד אירוע התאונה, להידחות.

דבריה אלו של כב' השופטת גולומב יפים מקל וחומר ענייננו, מקום שבו לא הוכח כי מכתב ההתליה נמסר לנהג, מכתב ההתליה עצמו לא הומצא לעיוני, ותעודות עובדי הציבור שהוצגו לפניי סותרות זו את זו. אין מדובר באי בהירות אלא בפגם היורד לשורשו של עניין, ומשכך אין מנוס מלקבוע כי הנתבעת לא הרימה את נטל הראיה המוטל עליה.

סוף דבר ותוצאה המסקנה העולה, אפוא, היא שלא הוכח בענייננו כי יש לשלול כיסוי ביטוחי מהנתבע, ועל הנתבעת לשפות את התובעת בגין הנזקים שגרמו לרכב התובעת ע"י מבוטחה של הנתבעת, הנתבע 1.