זכאות לפיצוי בגין אובדן ראייה בעין אחת

בהתאמה , כאשר מתקבלת תביעת נזק גוף, ונגרם הפסד שכר, על ביהמ"ש לגזור 12.5% מן ההפסד בגין אובדן תנאים סוצאליים (12.5% הינו שעור הפרשות המעביד העדכני לפנסיה, בגין חיסכון ופיצויים , מעבר להפרשות העובד היוצאות מכיסו שלו, כאשר סה"כ הפרשות העובד והמעביד נועדו לצורך כסוי פנסיוני (וכיסויי נכות או מוות)) .

אשתמש בדוגמא מוקצנת במכוון, אך לצורך המחשה: קטין שאיבד ראיה בעין אחת בארוע עוולתי, וחדות ראייתו בעין השנייה מלאה, נכותו הרפואית בשיעור 30% תחפוף ברגיל הנכות התפקודית, גם אם בחיי היומיום אין הוא מוגבל .

ברור גם שלהבדיל מהיום, הרי לנוכח חומרת הפגיעה הראשונית , בפרט לתקופה שעד חזרתו לעבודה בחצי משרה, היה צורך גם בעזרה אישית לתובע בהקף לא מבוטל, החורגת מהקף סביר (שמקובל לתן בלא תמורה לקרוב מדרגה ראשונה, בלא שעזרה כזו תקים זכאות המיטיב לפצוי).

...

לאור כל האמור בפסקה זו, השפעת הנתונים החלקיים שצורפו ביחס להפקדות לקופ"ג הנה זניחה למדי , במה שקשור לקביעת בסיס השכר.

בשים לב לנתונים אלה לבדם אני סבור כי יש להעמיד בסיס השכר של התובע לעתיד אלמלא התאונה על 6500 ₪ .

אני מקבל כי אפשרותו לעזור בעבודת משק הבית נפגעה.

עוד נישאל המומחה האם מצב של איבוד ראיה לאחר חבלת ראש מוכר בספרות המקצועית, והוא השיב כי זו אחת הסיבות.

הנכות התפקודית לטענת התובעת, במועד התאונה היא הייתה כבת 53, אשר עבדה כאחות מיילדת, יילדה אלפי נשים, גידלה ילדים למדה וניהלה אורח חיים מלא פעילות ומלא שמחת חיים, עד שחייה השתנו ללא היכר בעקבות התאונה, בו היא שברה את שורש כף היד, קרעה את הגידים בכתפיים, איבדה את ראייתה בעין ימין, עברה ניתוח לתיקון הקרע בגיד כתף שמאל, אולם היא נותרה עם הגבלת תנועה בידיים וכאבים, כפי שפרטה בתצהירה.

היינו, כמות ימי המחלה שנוצלו על ידי התובעת בשל אובדן הראייה והניתוח בכתף, הנכויות שאינן קשורות לתאונה כפי שקבעתי לעיל, היו למעלה מ- 36% מסך יתרתה הצבורה, ובנסיבות אלו, התובעת ממילא לא עמדה בתנאים לפדות שמונה ימי מחלה עבור כל 30 ימים צבורים עם פרישתה.

לפיכך, היא זכאית לפצוי בגין שישה ימים אותם הייתה זכאית לפדות בעת פרישתה אילמלא ניצלה את ימי המחלה כאמור לעיל.

...

סוף דבר: נוכח האמור לעיל, על הנתבעת לפצות את התובעים, כדלקמן: הפסד שכר ופנסיה לעבר - 68,105 ₪ עזרת צד ג' עבר ועתיד - 20,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות עבר ועתיד - 15,000 ₪ כאב וסבל - 20,000 ₪ ______________________________________________________ סה"כ 123,105 ₪ מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור 20% 24,621 ₪ - ______________________________________________________ סה"כ סכום הפיצוי 98,484 ₪ סכום הנזק הינו 98,484 ₪ "נבלע" בתגמולי המל"ל, בין על פי האמור בסיכומי תובעת 1 בסך 182,139 ₪ ובין על פי האמור בסיכומי תובע 2 בסך של 221,739 ₪.

על פי סעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995 הגישה התובעת תביעה נגד צד ג' אשר התבררה יחד עם תביעת המל"ל, המל"ל זכאי לסך של 75% מסכום הפיצוי ללא אשם תורם סך של 92,329 ₪ = 75% X 123,105 ₪ הנתבעת תשלם לתובע 2 - המל"ל סך של 92,329 ₪ בתוספת שכר טרחה בסכום כולל של 15,000 ₪.

הנתבעת תשלם לתובעת 1 סך של 24,621 ₪ בתוספת שכ"ט כדין, החזר אגרה, החזר עלות עדות המומחים והחזר עלות חוות הדעת הרפואיות בכפוף להמצאת קבלות.

בפניי תביעה להשבת התמורה ששולמה עבור ניתוח להשתלת עדשות ראייה וכן בגין אובדן ימי עבודה ועגמת נפש.

התובע טען, כי לאחר שביצע את שני הניתוחים בעניים נמצא, כי הוא יסבול מראיית הילות וסנוורים מחשיפה לאור ומראיית עיגולים צבעוניים במרכז הראייה וזאת בשל פתח נקוז בעדשה, עובדה אשר לא צוינה בפניו קודם לניתוחים.

התובע טען, כי מקום בו לא נימסר לו בכלל, כי קיים חשש כזה שיראה את פתח הנקוז בעדשה ויסבול מהילות וסנוורים כתוצאה מפתח הנקוז, הוא זכאי לפצוי כספי, לרבות השבת הכספים ששילם ולהפסדי עבודה.

משכך, עתר התובע לפצוי בגין אובדן הישתכרות במשך 6 חודשים לפי 6,000 ₪ לחודש (סה"כ 36,000 ₪), השבה של התשלום עבור הניתוח בסך 27,000 ₪ ופצוי בגין עגמת נפש, טירטור והוצאות בסך של 10,000 ₪.

בדיון שהתקיים בפניי טען, כי הוא תובע הרבה יותר על עגמת הנפש, שהנתבעת גרמה לו להגיע מלא פעמים וכל פעם מניתוח לניתוח הרופא טס לחו"ל והשאיר אותו עם עין אחת שהוא לא רואה ועין שניה עם מינוס 5.

...

אין בידי לקבל טענה זו שלא נטענה בכתב התביעה וכן המדובר בטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב.

משמע, גם אם נכונה טענת התובע, לפיה פרופ' קייזרמן הסביר לו כי ההילות והסנוורים יחלפו לאחר כשלושה שבועות, עד למועד בו התקבלה ההחלטה לנתח את עין ימין חלפו יותר משלושה שבועות והתובע יכל להגיע למסקנה, כי הסבריו של פרופ' קייזרמן אינם אמינים ויכל לסרב לבצע את הניתוח השני.

מהאמור עולה, כי לא עלה בידי התובע להוכיח ראש נזק זה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להידחות.

וכך נקבע: "הפגיעה הכללית בראייה או בשמיעה אינה עולה לכדי מחצית, אלא פחות מכך. זאת באשר האיבר הבריא 'מפצה' על חוסר התיפקוד של רעהו בבחינת הפגיעה הכללית בחוּש. להמחשה, בעת אובדן הראייה בעין אחת - ההנחה היא, כאמור, שהפגיעה הכללית בראייה היא 30% ולא מחצית. מזוית אחרת, ניתן לומר שהעין הבריאה והמתפקדת עודנה מאפשרת 70% מכושר הראייה. ההסתכלות היא על המכלול... אם כך הוא הדבר, סבורני כי אך טבעי שבמקרה בו האיבר ה'מפצה' נפגע בהמשך חייו של הנכה, וה'פיצוי' שקיומו הוּנח הולך ומתפוגג - ראוי כי תהא היתחשבות בכך בעת בחינת המצב מחדש." שלישית, על פי הפסיקה "... תכלית חוק הנכים וקולה של הפסיקה מורות לנו לפרש את ההסדר באופן רחב, המיטיב עם הנכה. לשון אחר: לא בצרות העין, אלא בעין יפה ובאוזן קשבת". בית המשפט העליון הדגיש כי בקביעתו כאמור אין "... כדי לסטות מהתפיסה המושרשת לפיה חוק הנכים נועד להעניק תגמול אך ביחס לפגימה שארעה עקב השרות ובזמן השרות". שכן, "הקשר אמנם אינו מתאפיין בכך שהפגיעה החדשה "נובעת" למשל, במובן הרגיל, מן הפגיעה הישנה.

] "מציאותם של מום או מחלה אצל הנפגע בעבודה מלפני החבלה, עדיין אין בהם כדי לפסול את זכותו של הנפגע לקיצבת נכות, אלא מחייבים הבאה בחשבון את דרגת הנכות שהיתה לנפגע עובר לפגיעה, בקביעת דרגת הנכות החדשה (סעיף 63(א)). עורכים כביכול חשבון עובר ושב. מחייבים את החשבון באחוזי הנכות שהיו לנפגע לפני הפגיעה, ומזכים את החשבון באחוזי הנכות שנמצאו בנפגע בעת בדיקתו על ידי הועדה, וההפרש בין השניים נותן את דרגת הנכות של הנפגע עקב הפגיעה." לאור פריט ליקוי 52 המסדיר את האופן בו נקבעת הנכות בגין פגיעה בראיה בעין בודדת - תוך היתחשבות במצב הראיה בעין השנייה, הרי שגם אילמלא תקנה 19 היתה קיימת, היה מקום לנהוג לפיה שעה שהיו באים לקבוע את הנכות בגין פגיעה בראייה בעין אחת עת לנפגע פגיעה קודמת בעין השנייה.

...

המוסד מוצא תימוכין בסעיף 120(א) לחוק הביטוח הלאומי אשר קובע כי: "בקביעת דרגת נכות לא ישימו לב לכל מום, פגם או ליקוי מלידה או כתוצאה ממחלה, מתאונה או מכל סיבה אחרת שהיו לפני הפגיעה שבקשר אתה מוערכת דרגת הנכות, וכן לכל מום, פגם או ליקוי שבאו ממחלה, מתאונה או מכל סיבה אחרת אחרי פגיעה בעבודה כאמור אם אינם תוצאה ישירה מאותה פגיעה בעבודה". אין בידינו לקבל טענה זו. כל שקובע הסעיף הוא שנכות תקבע רק לגבי זו שהיא תוצאה של הפגיעה בעבודה.

האם קשיים אלה מצדיקים את המסקנה כי אין לקבל את פירוש המשיב? לטעמינו בעיקרו של דבר בשל הנפסק בעניין פלוני התשובה שלילית.

לאור אלה ובעיקרו של דבר לאור הפסיקה בעניין פלוני לא מצאנו הצדקה להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי.

בית המשפט מינה מומחה רפואי מטעמו, ד"ר אברהם גולן, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 30% בגין איבוד הראייה בעין אחת ו- 5% בגין הצטמקות גלגל העין.

אין להקל ראש באיבוד הראייה בעין אחת ובודאי שיש לכך משמעות ניכרת בפסיקת הפצוי בראש הנזק של כאב וסבל אך דומה כי בעניינינו כושר העבודה של התובע נפגע בצורה פחותה משעור נכותו הרפואית.

הפצוי יוקפא עד לפסיקת בית הדין האיזורי לעבודה ובמידת הצורך קביעת המל"ל. ניתן להגיש ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי בתל אביב בתוך 60 ימים מיום קבלת פסק הדין.

...

סבורני כי הדוגמאות שנתנה הנתבעת 1 אינן רלוונטיות משום שבמקרה שלפניי עובדות המקרה פשוטות: התובע נפגע במחסן הנ' 1 עת עבד עבורה.

במקרה דנן אין מנוס מהקפאת הפיצוי עד למתן פסק דין בביה"ד האזורי לעבודה, גם אם לא חלוט, ולפעול בהתאם לאמור בפסה"ד ולקביעת המל"ל. במידת הצורך יוגשו חוות דעת אקטואריות נוספות ומתאימות.

סוף דבר: הפיצוי עומד על סך של 682,000 ₪.