זכאות למענק עבודה מועדפת לחייל משוחרר שעבד במפעל

בדברי ההסבר להצעת החוק פורטה התכלית לתיקון כדלקמן: "סעיף 174 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, קובע כי חייל משוחרר שעבד במשך שישה חודשים לפחות, בשנתיים שחלפו מיום שיחרורו משירות סדיר, במקום עבודה או בסוג עבודה כמפורט בלוח ח' לחוק האמור, יהיה זכאי למענק עבודה מועדפת או נידרשת.

בשים לב לכל האמור לעיל, המסקנה היא, שהתקופה בה שירת התובע בשירות מילואים במהלך עבודתו במפעל ישקר לא תבוא במניין הימים לצורך חישוב תקופת עבודתו בעבודה נידרשת.

...

בשים לב לכל האמור לעיל, המסקנה היא, שהתקופה בה שירת התובע בשירות מילואים במהלך עבודתו במפעל ישקר לא תבוא במניין הימים לצורך חישוב תקופת עבודתו בעבודה נדרשת.

בהתאם לפרשנות התכליתית הראויה לדעתנו בהתאם לחוק ולתקנות ומשאין חולק, כי התובע הפסיק את העבודה המועדפת עקב שירות מילואים ואף אין חולק, כי מקום בו לא נלקחים ימי מילואים בחשבון, לא השלים התובע את התקופה הנדרשת בת 6 חודשים לקבלת מענק עבודה מועדפת, דין התביעה להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

בחינת הטענה האמורה מחייבת שלוש הערות מקדימות: הזכאות למענק עבודה מועדפת לחייל משוחרר, שכיום משתלם מכוח הוראת סעיף 174א לחוק - אינה רלבאנטית לענייננו.

שוני זה אינו משנה לעניינינו, משכל הטעמים שהצדיקו מתן פטור מתשלום דמי ביטוח אבטלה של הקבוץ בעד חבריו במודל "אורחות חיים" נשארו בעינם גם לאחר המעבר למודל "רשת בטחון". לאור האמור דין ערעור המוסד להיתקבל; ומשאין המשיבה כחברת קבוץ בגדר "עובד" לעניין ביטוח אבטלה; ומשאין קבוץ אפיקים חב בתשלום דמי ביטוח אבטלה בעד המשיבה - אין המשיבה זכאית לכן לדמי אבטלה על פי סעיף 158 לחוק, בעקבות החלטתה לעזוב את הקבוץ, שבעטייה הופסקה עבודתה במפעל צח"מ. עזיבת חבר קבוץ את קיבוצו אינה פיטוריו ממקום עבודתו.

...

ואכן בפרשת בונה העירה השופטת וירט-ליבנה: "באת כוח המערער עשתה כל שביכולתה כדי לשכנענו כי יש לראות בעבודתו של המערער בחברה כיוצרת יחסי עובד ומעביד המובדלים מיחסי חבר הקיבוץ לבין הקיבוץ. אולם לא מצאנו כי יש לקבל טענותיה אלה גם לאחר שהקיבוץ עבר תהליך לכוון ההפרטה שכל שהשתנה בו הוא מתן תקציב דיפרנציאלי לחבריו". יש אף לזכור כי חבר שאינו עובד, מסיבה מוצדקת, זכאי שלא יפחת תקציבו משיעור שכר המינימום במשק בצירוף תוספת ילדים, ככל שישנם ילדים התלויים בו הן מכוח תקנוני הקיבוצים והן מכוח תקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש), התשס"ה-2005.

לסיכום - בהעדר צורך בביטוח אבטלה בקיבוץ לאור תכלית תשלום דמי אבטלה על פי המפורט לעיל, נקבע בחוק, כי חבר קיבוץ איננו בגדר "עובד" הקיבוץ לעניין ביטוח אבטלה והקיבוץ הופטר מחובת תשלום דמי ביטוח אבטלה בעד חבריו העובדים במסגרת הקיבוץ.

סוף דבר ערעור המוסד מתקבל ללא צו להוצאות ופסק דינו של בית הדין קמא - בטל.

בהתאם לסעיף 174(א) לחוק וללוח ח', הזכאות למענק עבודה מועדפת קמה לחייל משוחרר העובד, בין היתר, במפעלי תעשיה ובבתי מלאכה: "... (3) עבודות בלתי מקצועיות –

...

על כך אמר כב' השופט פליטמן (כתוארו אז) בעב"ל (ארצי) 20165/97 מנביץ – המוסד לביטוח לאומי לה 193 (2000) כי חשיבות רבה נודעת למילוי התנאי של מקום העבודה, ולא ניתן להסתפק בקיומו של התנאי הראשוני של מהות העבודה, אף אם לכאורה מדובר בעבודות זהות במקומות עבודה שונים: "מבחינת תכלית החוק לא די בעצם עשיית העבודה המועדפת. יש הכרח כי אותה עבודה תבוצע במקום עבודה שחסרים בו עובדים על-פי צורכי המשק ואין זו דרישה פורמליסטית כלל. למשל, מלצר במסעדה לא זכאי למענק להבדיל ממלצר בבית מלון, בשל צורכי המשק להפניית אנשים לבתי המלון. לכן דין הערעור להיחרץ על-פי סיווג מקום העבודה במקרה שלפנינו. על פני הדברים מקום העבודה נראה בעיני יותר שייך לשירותים מאשר לבתי מלאכה." אשר לטענה כי התובע הוטעה בשל באמור באתר המל"ל, הרי שלא ניתן להסיק מכך שמחסנאי ב"בית מלאכה" זכאי למענק עבודה מועדפת, כי בהכרח כל מחסנאי יהיה זכאי למענק, ובוודאי לא ניתן להסיק כי מקום עבודתו של התובע היה בהכרח בית מלאכה.

סוף דבר לנוכח האמור לעיל, אין מנוס מדחיית התביעה.

התביעה נדחית בזאת.

ההיסטוריה החקיקתית עד ליום 21.6.1991, המועד בו ניכנס תיקון 76 לחוק הביטוח לאומי לתוקף, לא היו חיילים משוחררים שיעבדו במפעלי תעשייה ובבתי מלאכה זכאים למענק עבור "עבודה מעודפת". בין יום 21.6.1991 ועד ליום 1.7.2001 קמה לחיילים משוחררים שיעבדו במפעלי תעשייה ובבתי מלאכה ועמדו ביתר התנאים הקובעים בחוק זכאות למענק "עבודה מועדפת". בין 1.7.2001 לבין 13.11.2002 שב המחוקק וביטל את המענק.

...

אוסיף כי בדומה לחברתי אף אני סבור שבמקרה הנדון "..לשון החוק ותכליתו ארוגים במסכת אחת" אלא שלטעמי, מארג זה מוביל אל עבר קבלת עמדת המוסד המעוגנת בלשונו הברורה של החוק.

יפים לעניין זה הדברים שקבע בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בעניין שהינו , כדלקמן: "עניננו במדיניות הענקת הטבות סוציאליות לנכים, ומקובל עלי כי בסוגיה זו צורך יש להגביל ולתחום את ההטבות לפי האילוצים התקציביים בהם נתונים הצדדים להסכם, ועל פיהם יש לקבוע סדרי עדיפויות..". ובהמשך: "ודאי ואין צריך לומר שגם לפי קנה מידה של מגורים במרחק מסויים וקבוע מדירת הנכה יקרו מקרים שלא יהיו כלולים במסגרת המרחק שייקבע, ופלוני הנכה עלול להפגע בגלל שעור של מטר אחד ואף פחות מכשיעור, שעה שמן הצדק היה, לפי הרגשתנו, שעוול זה הנגרם לו על לא עוול בכפו יימנע הימנו. אך כך דרכה של תורת המשפט שיש ועקרון מסויים, שבדרך כלל טוב הוא כלשעצמו וטוב לבריות הימנו, שגורם הוא במקרה קונקרטי מסויים, תופעה מעין זו אין מנוס הימנה, ואין בה כדי להצדיק התערבותנו בה...".סוף דבר לו תשמע דעתי היינו מקבלים את עמדת המוסד לביטוח לאומי.

סוף דבר ברוב דעות חברי המותב כנגד דעתו החולקת של הנשיא אדלר הוחלט כדלהלן: · נדחים הערעורים שהגיש המוסד לביטוח לאומי ומתקבל הערעור שהוגש כנגד המוסד (עב"ל 1186/04).

. (ב)  מבוטח שמתקיימים בו כל אלה, זכאי למענק כאמור בסעיף קטן (ג): (1) אילו היתקיים בו האמור בסעיף 163(א), הוא היה זכאי לדמי אבטלה; לענין זה, יראו חייל כזכאי לדמי אבטלה, אף אם לא השלים את תקופת האכשרה כאמור בסעיף 161; (2) הוא עבד ששה חודשים לפחות, מתוך שנתיים מיום שיחרורו משירות סדיר על פי חוק שירות ביטחון, למעט שירות צבאי לפי התחייבות לשירות קבע, בעבודה מועדפת והוכיח להנחת דעתו של פקיד התביעות כי עבד כאמור בעבודה מועדפת; במניין השנתיים האמורות לא יובאו בחשבון ימים שבהם שירת המבוטח בשירות מילואים כהגדרתו בחוק שירות המילואים, התשס"ח-2008; .

כמו כן, משקבענו כי התובעת לא עבדה במפעל תעשייתי ולא עסקה בעבודה שיש בה משום ייצור מוצר, אף אם היה מדובר בעבודה בלתי מקצועית, לא מתקיימים בתובעת שאר תנאי הסעיף האמור בדבר "עבודה בלתי מקצועית בתעשיות הבניה, המזון והטקסטיל ובתעשיות אחרות, לרבות הפעלת מכונות ועבודת ניקיון, ולמעט עבודה פקידותית". לאור כל האמור, העבודה שביצעה התובעת אינה בגדר "עבודה מועדפת ועבודה נידרשת" בהתאם לחוק והתובעת אינה זכאית לתשלום המענק בגין עבודה מועדפת.

...

כמו כן, משקבענו כי התובעת לא עבדה במפעל תעשייתי ולא עסקה בעבודה שיש בה משום ייצור מוצר, אף אם היה מדובר בעבודה בלתי מקצועית, לא מתקיימים בתובעת שאר תנאי הסעיף האמור בדבר "עבודה בלתי מקצועית בתעשיות הבניה, המזון והטקסטיל ובתעשיות אחרות, לרבות הפעלת מכונות ועבודת ניקיון, ולמעט עבודה פקידותית". לאור כל האמור, העבודה שביצעה התובעת אינה בגדר "עבודה מועדפת ועבודה נדרשת" בהתאם לחוק והתובעת אינה זכאית לתשלום המענק בגין עבודה מועדפת.

התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, משלא מצאנו יסוד לתביעה ומשבתום דיון ההוכחות המליץ בית הדין לתובעת להסכים לדחיית התביעה ללא צו להוצאות אך התובעת עמדה על המשך ניהול ההליך, מצאנו כי יש מקום לחייב את התובעת בהוצאות.