במסגרת ההסכמה, חתמה התובעת ביום 8.4.08 על כתב קבלה שיחרור ופיטורין שכלל בין היתר תנאי זה:
"... 2. תמורת הפצוי המוסכם וקבלתו הנני מוותר בזה לחלוטין ומוחל באופן סופי ומוחלט על כל זכויותיי, דרישותיי ותביעותיי מכל מין וסוג שהוא, בגין נזק גוף ו/או כאב וסבל שנגרמו ו/או ייגרמו, הכרוכים או נובעים במישרין או בעקיפין מההתנתקות, על פי כל דין, כפי שהנו כיום וכפי שיהיה בעתיד, ועל פי כל חיקוק שיתקן ו/או יבוא במקום הדין הקיים היום או שיוחק בעתיק, למעט על פי חוק יישום תכנית ההיתנתקות, התשס"ה- 2005, ולמעט בגין עובדות שלא היו ידועות לי עד מועד חתימתי על כתבה זה."
התובעת טוענת כי במועד החתימה על כתב הקבלה לא חשה בסימנים חריגים במצבה הנפשי, טרם החתימה על הכתב קבלה שאלה התובעת את עו"ד מינצר, מה יהיה אם יתגלו בעתיד קשיים נפשיים, ועו"ד מינצר השיב, כי ככל שיתגלו עובדות חדשות שלא היו ידועות בעת שחתמו על ההסכם, החתימה על ההסכם לא תימנע יכולתה לתבוע בעתיד בגין נזק גוף ונפש.
בנוסף, טוענת הנתבעת, כי התובעת חתמה על כתב הוויתור במסגרת קבלת הפצוי בשיעור של 15,000 ₪, אך בנוסף, בשנת 2010, חתמה התובעת על כתב ויתור נוסף, במסגרתו היא מוותרת על כל עילת תביעה שיש לה כלפי המדינה באשר ליישום תכנית ההיתנתקות.
...
אמנם, עסקינן ברכיב הנזק ובהתאם להוראות סעיף 89, לא תעלה התקופה שבמהלכה יוכל התובע לתבוע בגין אותו נזק על תקופה של 10 שנים, כאשר בהתאם לפסיקה, ככל שעסקינן בנזק, יחולו הוראות סעיף 89 לפקודה ולא הוראות סעיף 8 לחוק, אלא שכאמור, מסקנתי היא, כי טענת התובעת הינה, כי הנזק נגרם רק בשנת 2010 וממילא זהו המועד ממנו נמנה מירוץ ההתיישנות.
היות וסוגיה זו אף היא מצריכה שמיעת ראיות, לא מצאתי מקום להכריע בה כטענת סף.
סוף דבר, הבקשה לדחייה על הסף נדחית, מבלי שיהא בכך כדי למנוע מהנתבעת לברר טענותיה שהועלו בבקשה זו במסגרת ניהול ההליך.
