לטענתו וכאמור, מטעם המשיב נעשות פעולות לשם גיבושם של תבחינים אלו, אך בשל מורכבות הנושא והצורך בשיתוף פעולה עם משרדי ממשלה נוספים, טרם עלה בידיו לעשות כן.
המשיב הדגיש כי אמנם נקבע בעיניין רגצ'ובה כי מי ששהה בישראל כדין ועבר הליך גיור בישראל בבית דין אורתודוכסי פרטי, שלא במסגרת מערך הגיור הממלכתי, עשוי להיות זכאי לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות.
לאחר הגשת עמדת המדינה, נדונה במסגרת עניין טושביים ב' השאלה אם יש להכיר בגיור העותרים, אשר כאמור, שהו בישראל כדין, החלו הליך גיור בישראל ולמדו לקראתו בישראל במשך כשנה, אך את תהליך הגיור עברו מחוץ לישראל בבתי דין של הקהילה הרפורמית ושל הקהילה הקונסרבטיבית ומיד לאחר השלמת הגיור שבו לישראל.
מסקנתו של השופט הנדל היא איפוא, כי "המונח גיור הנו... מונח דתי. אך הפירוש מיושם במסגרת חוק השבות שאינו חוק דתי. בהיעדר הגדרה מפורשת למונח 'שנתגייר'... מן הראוי להמנע מצמצום הרשימה ולהכיר, לצורך חוק השבות, ביהדותם של יהודים שעברו את תהליך הגיור בבתי דין מוכרים וראויים – כל אחד, בהתאם להשקפתו ההלכתית – מבלי לכפות תפיסה הלכתית אחת" (שם).
כך למשל, נקבע בפסקי הדין של מי מבין חברי המותב האחרים: "משהובהר... כי לצורך חוק השבות... יש להכיר כ'יהודי' במי שעבר הליך גיור בקהילה אורתודוכסית בישראל, שלא במסגרת מערך הגיור הממלכתי, ממילא ברור שקביעה זו אמורה לחול גם ביחס להליך גיור מסודר בקהילות מוכרות אחרות, ללא הפליה על בסיס של השקפה אמונית" (כבוד השופטת ד' ברק-ארז, פסקה 1); "משלא הוצגה כל הבחנה בין ענייננו לבין עניין רגצ'ובה, ומשלא ניתן כל טעם אחר על ידי המשיב להמנע מהכרה בגיור, אין בפועל מחלוקת כי העותרים זכאים מכוח גיורם לאשרת עולה לפי חוק השבות במתכונתו הנוכחית..." (כבוד השופט ע' פוגלמן (פסקה 6); "המענה לשאלה זו בחיוב מתבקש מהכרעות קודמות שיצאו מלפני בית משפט זה, בראשן ההכרעה בהרכב מורחב בעיניין רגצ'ובה (...). שם נקבע כי אין לרבנות הראשית מונופול על הכרה במי שעבר הליך גיור כ'יהודי' במשמעות חוק השבות; ומשכך, באותו עניין שעמד להכרעה שם נפסק כי גם מי שעבר הליך גיור בקהילה אורתודוקסית בישראל, שלא במסגרת מערך הגיור הממלכתי, יוכר לצורך חוק השבות כיהודי. לא נמצא בטיעוני המשיב לפנינו טעם מבורר לכך שיהא דין שונה למי שמשתייך לקהילה הקונסרבטיבית או הרפורמית, בתנאי שעבר בישראל הליך גיור מסודר בקהילה יהודית מוכרת..." (כבוד השופטת ע' ברון).
עם זאת, חרף חשיבותם של אותם תבחינים כתובים, אשר יאפשרו קבלת החלטות תוך הקפדה על השויון בין המתגיירים בישראל ומניעת הפליה ביניהם, אין בהעדרם או בכך שטרם נקבעו, כדי למנוע מהמשיב להחליט בהתאם למבחן שנקבע בעיניין רגצ'ובה.
...
תמצית טענת העותרות היא כי בהתאם לפסק הדין בעניין רגצ'ובה, על המשיב להיעתר לבקשתן לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות ולחלופין, לבחון את בקשותיהן לגופן.
למרות זאת טען המשיב, כי אין להיעתר לעתירות הנדונות.
כך בין השאר, עלה מדבריו של כבוד השופט נ' הנדל בעניין רגצ'ובה, כי "לנוכח מעמדם האיתן של בתי הדין המגיירים בקהילות החרדיות, סבורני שיש להכיר בגיורם לצורך חוק השבות. מובן כי שני בתי הדין שגיוריהם באו בפנינו במסגרת עתירות אלה אינם יוצרים רשימה סגורה, וכי יש להכיר במעמד גיורים שנערכו על ידי בתי דין נוספים החולקים מעמד דומה" (ההדגשות אינן במקור) (שם, פסקה 10).
את הקושי בהיבט ההלכתי תיאר בקצרה הרב נחום אליעזר רבינוביץ ז"ל, מקים רשת "גיור כהלכה" וחבר בוועדת נאמן, בספרו 'מסילות בלבבם' (הוצאת ידיעות ספרים, 2015 (מהדורה שנייה 2020) עמ' 288 (הציטוט לקוח ממאמרו של הרב אלי רייף, על הגיור, שפורסם באתר 'גיור כהלכה')): "ברור שאין מקום לחוקק חוק או לקבוע נוהל שכל הגיורים צריכים להיות כפופים לסמכות הלכתית מרכזית אחת. מעולם לא היה דבר כזה בישראל, וקביעה זו עלולה לעקור את הגרות… לאורך כל הדורות כל בית דין היה רשאי לגייר, ואפילו בימי הסנהדרין! בתקופת הלל ושמאי מצאנו ששמאי דחה כמה גרים ואילו הלל גייר אותם".
אף עמדה הלכתית אחרונה זו תומכת במסקנה שלפיה יש לאפשר מסגרות גיור מגוונות בישראל, התואמות זרמים שונים ביהדות והשקפות דתיות מגוונות.
לפיכך ובהיעדר טענה בדבר פגם בכנות הליך הגיור שעברו העותרות, שתי העתירות מתקבלות ובהתאם לכך, הגיור של שתי העותרות יוכר לעניין מעמדן לפי חוק השבות.
