בקשת רשות ערעור על תנאי לבירור טענת "פרעתי

בפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ג' ארנברג) מיום 18.4.21 בתיק רער"צ 36927-01-21.

אם מי מהצדדים היה מעוניין בבירור ממצה בנוגע לתנאי ההלוואה, עמדה בפניו הדרך לעשות זאת, בין במסגרת הליכי הבוררות ובין בתובענה עצמאית שניתן היה להגיש.

ודאי שלא במסגרת דיונית דחוקה ו"רחוקה" של קביעת שערוך במסגרת דיון בטענת פרעתי במסגרת דיון בבקשה לבצוע פסק בורר.

...

בסופו של דבר אין בפנינו מסמך המסדיר את תנאי ההלוואה או קובע תנאי פירעון ברורים.

לאור כל האמור החלטנו לקבל את הבקשה ולתת למבקשת רשות לערער.

החלטנו לדון בבקשה כבערעור, ואנו מקבלים את הערעור.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט טל חבקין) מיום 25/1/2921 בעש"א 44300-11-20 ולפיו היתקבל ערעור המבקשים על החלטת כב' רשם ההוצל"פ מיום 29/10/20 בתיק הוצל"פ 541852-05-20 (להלן: "תיק ההוצל"פ"), לדחות טענת "פרעתי" שהגיש המבקש – החייב בתיק ההוצל"פ בהיעדר התייצבותו לדיון, אך נקבע כי בירור הבקשה בטענת "פרעתי" מותנה בתשלום הוצאות בסך 40,000 ₪ בתוך 30 יום ממתן פסק הדין.

בקשת רשות העירעור היא בעיניין התנאי שנקבע לבירור הבקשה בטענת "פרעתי" – גובה ההוצאות ומועד תשלומם.

נקבע בסעיף 33 לפסק הדין: "בהנתן שהמערער אינו משלם את החוב הפסוק בתיק ההוצאה לפועל על אף שההליכים אינם מעוכבים, ועל כן חיובו בהוצאות שייתוספו לתיק ההוצאה לפועל אינו סעד אפקטיבי, ראיתי לנכון להתנות את בירור טענת הפרעתי בתשלום הוצאות בפועל בסך של 40,000 ש"ח בגין דחיית הדיון והתנהלות המערער כמכלול. סכום ההוצאות מביא בחשבון את הקף הסכום שבמחלוקת; את סכום ההוצאות שפסק הרשם, אשר בנסיבות הן על הצד הנמוך; ואת הקביעה שהמערער נהג באופן שעולה כדי ניצול לרעה של הליכי משפט (השוו לרע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ (12.1.2010)). הסכום ישולם תוך 30 יום ממועד החלטה זו, שאם לא כן תדחה טענת הפרעתי באופן שיקים מעשה בי-דין. הרשם יוכל להאריך מועד זה בהתקיים טעמים מיוחדים. לאחר תשלום הסכום יקבע הרשם מועד חדש לדיון בטענת הפרעתי לגופה". בבקשת רשות העירעור נטען, כאמור, כי סכום ההוצאות גבוה ואין באפשרות המבקש לשלמו וכי בית משפט קמא לא היה אמור להעלות תהיות ובקורת ביחס להילכת גני עינב.

...

ב) במקרה דנן, לא שוכנעתי כי עסקינן בתנאי שהמבקש אינו יכול לעמוד בו באופן המצדיק התערבות.

על בסיס מכלול הנסיבות ולאור ההתנהלות הדיונית של המבקש, אני סבורה כי החלטת בית משפט שלום איזנה נכונה בין האינטרסים השונים.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

עם זאת, בית המשפט העניק למערערת סעד מן הצדק, וזאת נוכח הטעמים שפורטו בפסק הדין, ובכפוף לתנאים שפורטו בו. במסגרת תנאים אלה נקבע כי על המערערת למסור למשיבים את החזקה בשטחים שאינם נכללים בהגדרת המושכר על פי ההסכם; לאפשר להם להכנס למושכר בתיאום מראש; לשלם להם סך של 30,000 ₪; וכן לשלם להם הוצאות משפט בסך של 7,500 ₪ (ת"א 37467-10-10 אדלר נ' חיון (9.10.13), נספח ה להודעת העירעור, להלן: פסק הדין).

בית המשפט ציין כי עניין עובדתי זה יכול להתברר במסגרת הליכי בקשה מסוג "טענת פרעתי"; אִפְשֵר למערערת להגיש בקשה כזו; ואף עיכב את ביצוע הליכי הפינוי עד למתן החלטה סופית בבקשה, אם תוגש (רע"צ (שלום י-ם) 50825-02-17 חיון נ' אדלר (19.6.17), נספח א לנספח ב להודעת העירעור).

במקביל, ובעקבות החלטת כבוד השופט ע' עאסי הנזכרת, הגישה המערערת בקשה מסוג "טענת פרעתי". בבקשה הועלו טענות שונות, ובין היתר נטען כי המשיבים נקטו את הליכי ההוצאה לפועל שלא כדין, שכן אלה ננקטו טרם חלוף המועד לקיום חיובי המערערת על פי אותה החלטה (נספח ב להודעת העירעור).

הערה דיונית מקדימה: בקשת רשות ערעור או ערעור? המערערת הגישה את ההליך שכאן כערעור, ובהודעת העירעור ציינה כי היא עושה כן בהתבסס על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו משנת 2005, שבו נקבע כי החלטות ביניים בבקשה מסוג "טענת פרעתי" ניתנות לערעור בזכות ואין צורך לנטול רשות להגישו.

...

דין טענותיה של המערערת כלפי חיובה בהוצאות להידחות.

ד(5) ההחלטה שניתנה בתום הדיון (נספח 2 להודעת הערעור) בתום הדיון נתן כבוד הרשם החלטה שבה קבע, בין היתר, כי בדיון הבא "יישמע המצהיר מטעם ה[משיבים] בלבד" ולאחר מכן ייערכו הצדדים לסיכום טענותיהם.

סיכום מכל הטעמים שפורטו, דין בקשת רשות הערעור (וכן הערעור על ההחלטה לפיה כבוד הרשם יכול להמשיך לדון בהליך, ככל שמדובר על ערעור בזכות) - להידחות אף ללא צורך בתשובה.

] בסופו של דבר, וכאמור לא בלי התלבטות, החלטתי שלא לעשות הפעם צו להוצאות כאמור.

בפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט עמית משה סובל), בתיק עש"א 1126-02-17, מיום 26.3.17, ולפיו דחה את ערעורה של המבקשת על החלטת כב' הרשמת בהוצאה לפועל, הגב' מרים סגל, אשר קבעה כי פסק הדין בתיק הוצאה לפועל חדל מלהתקיים, לאור קיומו של הסכם מאוחר לפסק הדין שנכרת בין הצדדים.

המשיבים שילמו למבקשת סכום של 30,000 ₪ בלבד ולא עמדו בתנאי ההסדר, כטענתה.

במסגרת בקשת רשות העירעור טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט השלום כאשר ביקר את ראש ההוצל"פ על כי לא ביררה קיומו של הסכם מאוחר, כטענת המשיבים, על דרך של חקירת הצדדים, ולצד זאת בחר לדחות את העירעור ולא להחזירו אל כב' הרשמת לצורך הבירור העובדתי.

אין מקום ליתן רשות ערעור בתיק זה. אין חולק כי הלכה היא ולפיה מקום בו עולה טענת "פרעתי" מכוח הסכם חדש, יש לבדוק האם פסק הדין חדל מלהתקיים נוכח ההסכם המאוחר הנטען והאם מתעוררת טענה כי ההסכם הופר (ראה רע"א 5231/11 רוני מועלם נגד בנק דיסקונט לישראל.

בהנתן כל האמור לעיל, אך נכון נקבע כי אין לקדם את הליכי ההוצאה לפועל וגם לא בירור טענת "פרעתי" שנטענה על ידי המשיבים, ויש להכריע תחילה בשאלת קיומם של הסכמים מאוחרים לפסק הדין שניתן.

...

לאחר שחזרתי והפכתי בטענות הצדדים, סבורה אנוכי כי דין הבקשה להידחות .

בהינתן כל האמור לעיל, אך נכון נקבע כי אין לקדם את הליכי ההוצאה לפועל וגם לא בירור טענת "פרעתי" שנטענה על ידי המשיבים, ויש להכריע תחילה בשאלת קיומם של הסכמים מאוחרים לפסק הדין שניתן.

סוף דבר, אני דוחה את הבקשה.

בבית המשפט העליון רע"א 1672/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המבקש: יצחק אוסטרוביצקי נ ג ד המשיב: מ.פ. עמית בניה ויזום בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים מיום 13.12.2021 בתיק רעא 039225-06-21 בשם המבקש: עו"ד דורון שמואלי בשם המשיב: עו"ד מוטי ישר ][]פסק-דין

בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ע' זינגר, ח' מאק-קלמנוביץ ו-א' רון) קיבל את הבקשה וכן את העירעור לגופו (רע"א 39225-06-21); וקבע כי הנטל לבסס את היקפה של זכות הקזוז מוטל על הטוען לקזוז; וכי המבקש לא עמד בנטל זה. עוד נקבע, כי אם הצדדים היו מעוניינים בבירור ממצה של תנאי ההלוואה, היה באפשרותם לעשות זאת במסגרת הליכי הבוררות או בתובענה עצמאית.

בהמשך לכך נקבע, כי אין מקום לבצע בירור כאמור במסגרת דיונית דחוקה ורחוקה של בירור טענת פרעתי בתיק הוצאה לפועל.

...

נוסף על כך, נטען שממכלול הראיות עולה כי כוונת הצדדים הייתה דווקא לשמור על ערכו של הכסף שניתן בהלוואה באמצעות שימוש בערכים דולרים, כפי שהיה מקובל אז. עוד טוענת המשיבה, כי סמכותו של בית המשפט לפסוק ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, חלה רק על סכומים שפסק בית המשפט; ואילו בענייננו, כך נטען, הבורר ובית המשפט שאישר את פסק הבוררות לא פסקו דבר בעניין ההלוואה.

מסקנה זו מתיישבת היטב אף עם תכלית מוסד ההוצאה לפועל – "להעמיד לרשותו של הציבור מנגנון, שבאמצעותו יוכל בעל דין שזכה בערכאות לממש את פסקי הדין, שניתנו לטובתו על-ידי בתי המשפט כנגד מי שחויב בדין" (ע"א 711/84 בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תאגיד בנקאי נ' פישמן, פ"ד מא(1) 369, 374 (1987)).

סוף דבר: הערעור נדחה.