בקשת סילוק עתירה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית בסעיף 109 לחוק התכנון והבנייה

טענותיה המרכזיות של העותרת מיתמקדות בפגמים שונים שנפלו בתכנית ובהיתר הבנייה, כגון אישורה בחוסר סמכות, הליכי אישור שאינם תקינים מטעמים שונים והוצאת היתר הבנייה בחוסר סמכות.

לענייננו חשובה טענתם כי יש לסלק את העתירה על הסף, שכן לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות עניינית לידון בעתירה.

סעיף 5 לחוק בתי משפט לענינים מנהליים, התש"ס-2000, קובע כי "בית משפט לענינים מנהליים ידון באלה – (1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה...". העניין המנוי בסעיף 10(א) לתוספת הוא "עניני תיכנון ובניה לפי חוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965, למעט... החלטות שר הפנים". מכאן, לכאורה, שהעברת ביקורת שיפוטית על החלטות שר הפנים אינה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים.

ברם, בפסיקה נקבעה מסגרת מורכבת יותר בכל הנוגע לתקיפת החלטות השר לאשר תכניות מתוקף סמכותו לפי סעיף 109 לחוק התיכנון והבניה.

בנסיבות המקרה דנן, העותרת מבקשת להציג את העתירה כאילו במרכזה נימצאת החלטת שר הפנים.

...

דין העתירה להידחות על הסף, לנוכח קיומה של סמכות עניינית לבית המשפט לעניינים מינהליים.

דא-עקא, המקרה שלפנינו אינו חורג מכלל המקרים הטיפוסיים שנשמעים בבתי המשפט המינהליים בענייני תכנון ובניה, ואין בו טעם המצדיק דיון בהליך של בג"ץ. מכאן שדין העתירה להידחות על הסף, בשל אי-מיצוי ההליכים העומדים לרשות העותרת.

העתירה נדחית.

טענות הצדדים, בתמצית- טענות המבקשת המבקשת עותרת לסילוק התביעה על הסף.

אשר לסעיף 7 לחוק ההתיישנות, מבהירה המבקשת כי התביעה היתיישנה עוד טרם תיקון החוק ועל כן, אין לתיקונו, אשר אינו חל רטרואקטיבית, משמעות בעניינינו.

עוד מבהירה המבקשת כי בתגובת המשיב אין היתייחסות עניינית לטענותיה בדבר העידר עילה.

" פרשת התביעה מגלה עילה אם התובע זכאי לקבל את הסעד המבוקש על ידיו, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו. במחקו תביעה מחמת חוסר עילה מחליט בית המשפט על גורל התביעה ללא שמיעת טענות לעצם העניין, ולכן פסקו בתי המשפט, כי אמצעי חמור זה יש להפעיל בזהירות רבה ורק במקרים שבהם ברור כי בשום אופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות שבתביעתו, את הסעד שאותו הוא מבקש. העובדה שהעילה או השאלה היא חלשה וסכוייה להצליח הם קלושים, אינה משמשת נימוק למחיקת התביעה... בית המשפט- בבואו לשקול אפשרות זו- ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קצוניים ויוצאי דופן". (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט- 2009, בעמ' 171).

דברים דומים נקבעו בפסיקה ביחס לטענת ההתיישנות- כך, נקבע בת"א (מרכז) 3070-07-08 כי "סילוק התביעה על הסף מחמת היתיישנות מצריך זהירות מרובה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (לא פירסם, [פורסם בנבו] ניתן ביום 24.3.2008). מנגד, על בית המשפט לשקול את התכלית ואת הטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות (ע"א 9413/03 אילן אלנקוה נ' הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה, ירושלים (לא פורסם, [פורסם בנבו] ניתן ביום 22.6.2008; ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5 ) 433 (2003) (להלן: - "פרשת תלמוד תורה")).

...

זאת ועוד, המבקשת טוענת כי דין התביעה להימחק אף בהעדר עילה.

אשר על כן, הנני קובעת כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות.

הואיל וקבעתי כי התביעה נדחית, אינני נדרשת לטענות המבקשת בדבר היעדר עילה, אולם פטור בלא כלום אי אפשר.

סוף דבר, הריני דוחה את התביעה מחמת התיישנות.

לפניי בקשת המשיבים 1 ו-2 לסילוק עתירת העותרת על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים.

גם "עניין מייזליק", אשר נדון בטרם כניסתו לתוקף של חוק בתי משפט לעניינים מינהליים ואשר היתייחס להוראות סעיף 255 א' לחוק התיכנון והבנייה, אינו תומך בטענות העותרת באשר לסמכות העניינית שכן כאשר המדובר בעתירה התוקפת את החלטת השר, לרבות עתירה התוקפת את החלטת הגורם אשר לו האציל השר את סמכותו, הסמכות הנה לבג"ץ. וכך נפסק ב"עניין מייזליק": "עתירה נגד החלטה של השר, פירושה עתירה הטוענת כי החלטת השר, כשהיא לעצמה, אינה חוקית. לשון אחרת, עתירה כזאת צריכה להציג עילה הפוגמת בהחלטת השר ולבקש סעד נגד החלטה זאת. כך, למשל, כאשר ועדה מקומית לתיכנון ולבנייה מאשרת תכנית מתאר מקומית, ואין טענה של פגם בהחלטת הועדה, אך שר הפנים מסרב לאשר את התכנית, בתוקף סמכותו לפי סעיף 109, והטענה היא שהחלטת השר לוקה בפגם משפטי כלשהוא, כגון בשיקולים זרים, במשוא פנים או בהפליה. במקרה כזה העתירה, כיוון שהיא מכוונת נגד החלטת השר, להבדיל מהחלטת הועדה, נתפסת על ידי סעיף קטן 255 א'(ב), ולפיכך היא יוצאת מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי.

...

המסקנה היא, כי עתירה נגד החלטה של שר הפנים לאשר תכנית מתאר מקומית מכוח סעיף 109 תצא מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי רק כאשר העתירה מבקשת לפסול את החלטת השר בטענה שנפל פגם בהחלטה זאת, להבדיל מפגם בהחלטה של הוועדה המקומית, וטענה זאת היא טענה עיקרית בעתירה.

לאור האמור לעיל, מסקנתי הינה כי העתירה במהותה תוקפת החלטה שניתנה על ידי המשיב 1 – יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז חיפה, שניתנה מכוח הסמכות שהואצלה לו על ידי שר האוצר, בהתאם להוראות סעיף 109 לחוק התכנון והבנייה, וככזו תקיפת ההחלטה מסורה לסמכות בג"ץ ולא לסמכות בית משפט לעניינים מנהליים.

אשר על כן, הנני נעתרת לבקשת המשיבים 1 ו-2 ומורה על מחיקת העתירה.

לטענת העותרות, כאשר מדובר בהחלטה לפי סעיף 109 לחוק התיכנון והבנייה, בעיקר כאשר מדובר בתכנית בסמכות הועדה המקומית, מבחינה מהותית הסמכות לידון בעתירה היא בידי בית המשפט לענינים מינהליים.

דיון והכרעה השאלה הטעונה הכרעה היא האם עתירה כנגד החלטת שרת הפנים, שניתנה בערר לפי סעיף 269 לחוק התיכנון והבניה, היא בסמכותו העניינית של בית משפט זה נוכח החרגת "החלטות שר הפנים" מענייני תיכנון ובניה הנתונים לסמכותו של בית משפט זה, כפי שנקבע בפרט 10 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לסילוק על הסף להיתקבל, ומשכך דין העתירה להדחות מחמת חוסר סמכות עניינית.

...

ההחרגה נבעה, לשיטתו, מעיקרון ההדרגתיות בו נקט החוק (סעיף 1), ואין החוק רואה בעצם העובדה שמדובר בהחלטת שר כ"עניין בעל חשיבות, רגישות או דחיפות מיוחדת", אותו יש להותיר בכל מקרה בסמכותו הייחודית של בג"ץ. אולם אף כב' השופט מ' מזוז סבור כי: " גם כאשר הוחרגה 'החלטת שר' מסמכות בתי המשפט לעניינים מנהליים, ההחרגה מתייחסת להחלטה שהתקבלה על ידי השר עצמו, ואין החריג חל מקום שההחלטה התקבלה על ידי מי מעובדי משרדו... מסקנה זו נובעת הן מתכלית החריג כאמור – הותרת סמכות הביקורת, את על החלטות השר בידי בג"ץ, לעת הזאת; כמו גם מפשט לשונו של החוק, המייחד את החריג ל'החלטת שר', ולא ל'סמכות שר'". במקרה שלפניי, ההחלטה שלא לאשר את התכנית היא מכוח חוק התכנון והבנייה, ועל כן העניין נכנס בגדרי פרט 10 לתוספת לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים.

סוף דבר – העתירה נדחית על הסף בשל חוסר סמכות עניינית.

העותרות ישלמו למשיבים 1-4 הוצאות משפט ושכר טרחה בסך כולל של 15,000 ₪.

בפסק הדין מושא העירעור נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיבים 4-1 (להלן יחד: המדינה), אליה הצטרפו המשיבים 9-5, והורה על סילוק העתירה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.

המערערות הוסיפו ותמכו את עמדתן, בין היתר, במגמה הקיימת לשיטתן בפסיקה, להרחיב את סמכויותיו של בית המשפט לעניינים מינהליים, תוך הותרת נושאים מהותיים או בעלי השלכות רוחב בלבד לדיון בבית המשפט העליון; במגמה הבאה לידי ביטוי בחוק התיכנון והבניה להעביר סמכויות ממוסדות התיכנון המחוזיים למוסדות התיכנון המקומיים, ולהוראות בחוק מהן עולה כי החלטות בעררים העוסקים במרחב התיכנון המקומי נתקפים בעתירות מנהליות; בהיות הסמכות לפי סעיף 109 לחוק סמכות פקוח ובקרה שאינה נימצאת בליבת ההליך התיכנוני, ומדובר כאמור בתכנית מתאר מקומית שהשפעותיה נקודתיות ומצומצמות; ובכך שהחלטת השרה נתקבלה על בסיס החלטת יו"ר הועדה המחוזית ו"מתכתבת" איתה, כש"גבולות הגזרה" של הדיון בערר מוכתבים מהחלטתו של האחרון.

...

לסיכום, מרכז הכובד הוא בהחלטת השרה בערר, והחלטתה היא זו הנתקפת בעתירה.

אשר על כן, הערעור נדחה.

ת השופט ד' מינץ: בשים לב להלכה שנקבעה בבג"ץ 1562/20 אברישמי נ' שר האוצר (24.5.2020) שאין מקרה זה בא בגדרו – זאת שעה שבמקרה קונקרטי זה מדובר בתקיפת החלטת השרה אשר נטען כי נפל פגם בנימוקיה – אני מצטרף למסקנה אליה הגיע חברי השופט עמית.