בקשת ארכה עקב טעות במניין הימים שניתנו להגשת כתב הגנה

המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר, שניתנה ביום 10.7.23 ונשלחה אל המבקשת בדואר אלקטרוני (שהמבקשת מסרה לבית המשפט עם הגשת כתב הגנה מטעמה) בהתאם לתקנה 161(1)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 ביום 11.7.23, חלף ביום 11.9.23.

לעניין הקפדה על מועדי הגשת העירעור ראוי להפנות להחלטתו של רשם בית המשפט העליון בע"א 3641/21 א.א אביבה אלזמי בע"מ נ' מסוי מקרקעין חיפה (6.7.21), בה נדחתה בקשה להארכת המועד להגשת ערעור ביום אחד בלבד: "הבקשה נסמכת על "טעות בתום לב" (ככל שהעמדה המשפטית של המערערים לא תיתקבל) וזאת "על רקע מחלוקת משפטית כנה" בעיניין מניין הימים להגשת ההליך.

...

ביום 6.6.23 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר ובית משפט קמא בהחלטתו מיום 11.7.23 נעתר לבקשה בכפוף לתשלום הוצאות למשיב בסך של 1,000 ₪ תוך 20 יום.

ואולם, כפי שהובהר לעיל, גם אם הייתה מתקבלת עמדתם המשפטית של המערערים, עדיין לא היה מנוס מן המסקנה כי ההליך הוגש באיחור.

לפיכך, לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד.

סיכומו של דבר, משלא נמצא טעם מיוחד המצדיק סטייה מהמועד הקבוע בתקנות סדר הדין, אני דוחה את הבקשה.

זאת ועוד נציג המבקשת 2, שהה בזמן הדיון במעצר בית עקב החלטה שיפוטית אחרת, ואמו, נציגת המבקשת מס' 3 הייתה ערבה לו. נציג המבקשת מס' 4 היה אף הוא חולה, אך עקב שגגה ובהיסח הדעת לא המציא את האישור הנידרש.

מבקשים 2-3 לא הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם ולמעשה כלל טענותיהם נכללו בכתב ההגנה מטעמם שאף הוא לכשעצמו אין בו הגנה ממשית אל מול התביעה.

תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984, קובעת כי מניין הימים להגשת ערעור על פסק דין שניתן במעמד צד אחד, ייעצר עד למועד מתן החלטה בבקשת הביטול.

הבקשה להארכת מועד להגשת העירעור הוגשה ביום 25.11.2021, היינו בחלוף 10 ימים מהמועד האחרון להגשת בקשה מסוג זה. בקשה להארכת מועד תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה, מסמיכה את בית הדין או הרשם להאריך מועדים שנקבעו בחוק או בתקנות "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בית המשפט העליון קבע עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים" כדלקמן: "...במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהינם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו היתחולל ארוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להערך אליו מראש. גם מצב דברים שבו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובילבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הנתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה" (ע"א (עליון) 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה (2) 904).

...

ואולם, איני נדרש לשאלה זו שהצדדים לא התייחסו אליה ומהטעם שגם לגופה דינה של הבקשה להידחות.

אשר לסיכויי הערעור – לא שוכנעתי שהם גבוהים במידה שיוכלו להוות לכשעצמם "טעם מיוחד" להארכת מועד ומתן רשות ערעור, ואולם בעניינו יש לתת משקל משמעותי ביותר למשך האיחור, כמו גם להתנהלותם של המבקשים בבית הדין קמא.

סוף דבר – הבקשה נדחית, המבקשים ביחד ולחוד ישלמו למשיב את הוצאות הבקשה בסך 2,000 ₪ בתוך 30 יום.

עוד טענה המשיבה כי ביום 17.04.2022 שוחח ב"כ המבקשת עם בא-כוחה והציע להקדים את מועד פרעון השיק ליום 30.05.2022, אולם הצעתו לא התקבלה ועודכן באותה שיחה כי קיימים הפרישי חשבונו עקב טעות בחשבון ובהתאם לכך הומצאו לו דו"חות ויומני עבודה.

עוד טענה המשיבה כי ב"כ המבקשת פנה אליה ביום 13.07.2022 ובקש את הסכמתה להארכת מועד הגשת כתב הגנה ועל כן ב"כ המשיבה עידכן אותו בדבר קיומו של פסק דין ועיקול.

לכן, לאור העובדה כי הבקשה שלפנינו הוגשה בתוך 30 יום ממתן פסק הדין, אין אנו נדרשים לתקנה 176 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

נקבע, כי הכלל הוא אמנם כלל "ההמצאה" הפורמלית לבעל הדין אולם בנסיבות מיוחדות ידיעת בעל הדין תוכל להחשב כקובעת לצורך תחילת מניין הימים בנסיבות של השתק ובמיוחד כאשר בעל הדין לא רק ידע על פסק הדין אלא גם פעל על פיו ולאחר מכן טען כי זה לא הומצא לו (ראו בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה בע"מ, פ"ד נד (2) 840, 843-844 (2000); רע"א 5007/92 לוין נ' ארנסט, פ"ד מח(1) 653, 659 (1994)).

...

דהיינו אף אם מתברר כי אי הגשת כתב ההגנה או אי ההתייצבות נבעו מאי הבנה, או אפילו מתוך רשלנות מסוימת מצד המבקש ואין בכך בכדי הבעת זלזול מופגן בבית המשפט, ייטה בית המשפט להיעתר לבקשה לביטול פסק דין ולברר המחלוקת גופה במעמד שני הצדדים מבלי לשלול מהמבקש את זכות הגישה לערכאות שהוכרה כזכות חוקתית, וכל זאת תוך ריפוי הפגם באמצעות פסיקת הוצאות (ר' החלטה מיום 2.3.16 בת"ק 10332-03-15 הכשרה חב' לביטוח בע"מ נ' חי ויקטור לב [פורסם בנבו]).

בנסיבות אלו אני מורה כי פסק הדין שניתן בהעדר הגנה ביום 09/06/2021 יבוטל ללא תנאי.

בשלב זה אני מורה על ביטול כל הליכים במסגרת הליכי ביצוע פסק הדין וזאת עד למתן החלטה אחרת.

המבקשים עוד טענו כי בינם לבין ב"כ המשיב היתנהל משא ומתן אשר בו נתבקש ב"כ המשיב ביום 09.11.2022 להחזיר להם תשובה להצעתם לסילוק התביעה וגם לבקשתם למתן אורכה להגשת כתב ההגנה ככל שאינו מסכים להצעה, אך במקום זאת בחר להגיש בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה, ועל כן לשיטתם המשיב פעל בחוסר תום לב והיעדר ניקיון כפיים בניהול משא ומתן.

המבקשים עוד טענו כי אין לנעול בפניהם את שערי בית המשפט בשל טעות או מחדל פרוצידוראליים וכי יש בכך משום פגיעה חמורה בהשגת הצדק.

דיון והכרעה: לאור העובדה כי הבקשה שלפנינו הוגשה בתוך 30 יום ממתן פסק הדין, אין אנו נדרשים לתקנה 176 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

נקבע, כי הכלל הוא אמנם כלל "ההמצאה" הפורמלית לבעל הדין אולם בנסיבות מיוחדות ידיעת בעל הדין תוכל להחשב כקובעת לצורך תחילת מניין הימים בנסיבות של השתק ובמיוחד כאשר בעל הדין לא רק ידע על פסק הדין אלא גם פעל על פיו ולאחר מכן טען כי זה לא הומצא לו (ראו בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה בע"מ, פ"ד נד (2) 840, 843-844 (2000); רע"א 5007/92 לוין נ' ארנסט, פ"ד מח(1) 653, 659 (1994)).

...

דהיינו אף אם מתברר כי אי הגשת כתב ההגנה או אי ההתייצבות נבעו מאי הבנה, או אפילו מתוך רשלנות מסוימת מצד המבקשת ואין בכך בכדי הבעת זלזול מופגן בבית המשפט, ייטה בית המשפט להיעתר לבקשה לביטול פסק דין ולברר המחלוקת גופה במעמד שני הצדדים מבלי לשלול מהמבקשת את זכות הגישה לערכאות שהוכרה כזכות חוקתית, וכל זאת תוך ריפוי הפגם באמצעות פסיקת הוצאות (ר' החלטה מיום 2.3.16 בת"ק 10332-03-15 הכשרה חב' לביטוח בע"מ נ' חי ויקטור לב [פורסם בנבו]).

בנסיבות אלו אני מורה כי פסק הדין שניתן בהעדר הגנה כנגד המבקשים ביום 14.11.2022 יבוטל, בכפוף לתשלום הוצאות למשיב בסך של 1,200 ₪ בתוך 30 יום מהיום.

ביום 30.5.22 הגישה הנתבעת כתב הגנה וכן כתב תביעה שכנגד במסגרתו עתרה להורות על אכיפת הסכם.

לאור זאת, טענה הנתבעת כי יש בטעות זו משום 'הצדק סביר', כהגדרתה (סעיף 32 לבקשה) לאי הגשת הבקשה במועד.

לא ברור, איפוא, מניין שאבה הנתבעת סברה אפשרית אחרת לפיה הארכה שניתנה נועדה לשמש גם עבור בקשות אחרות, ובכללן בקשה לפיצול סעדים.

ככל שהנתבעת סברה כי ההחלטות מיום 12.1.23 ומיום 14.2.23, התירו הגשת בקשה לפיצול סעדים במועד מאוחר יותר, הרי מעת שניתנה ההחלטה מיום 23.3.23, במסגרתה קבעתי כי אין מקום להדרש לבקשה לפיצול סעדים, היה על הנתבעת להגיש הליך ערעורי על החלטה זו. למיטב הידיעה, הנתבעת לא עשתה כן, ורק בחלוף כימעט חודשיים הגישה את הבקשה דנא להארכת מועד.

. ניתנה היום, כ"ט סיוון תשפ"ג, 18 יוני 2023, בהיעדר הצדדים.

...

בנימוקי הבקשה להארכת מועד, מתנצחת הנתבעת כאמור עם נימוקי החלטתי מיום 23.3.23.

בפרט נכון הדבר שעה שרק בעקבות נימוקי החלטתי מיום 23.3.23 הבינה הנתבעת כי איחרה את המועד להגשת בקשתה, כך שבוודאי שאין לומר כי טעמי האיחור נעוצים בנסיבות חיצוניות שאינן בשליטתה או אף בטעמים סובייקטיביים שהיו מנת חלקה, אלא ברצונה לבצע 'מקצה שיפורים' על רקע ההחלטה שניתנה.

לפיכך, נטען כי מאחר שהתביעה שכנגד שהגישה היא תביעה לאכיפת הסכם, מתעורר החשש שמא לא יהא בידה להגיש תביעה כספית נגד התובעים בעקבות תוצרי הליך זה. ואולם, לבד מן הטעמים שפורטו לעיל, סבורני כי מאחר שסעד האכיפה הוא במהותו סעד לצו עשה, עדיפה היא הגישה האחרת בפסיקה לפיה סעד אכיפה שקול כסעד הצהרתי המאפשר לתבוע מאוחר יותר, בכפוף לדיני ההתיישנות, גם סעד אופרטיבי הנובע מאותה עילה בלא צורך בקבלת היתר לפיצול סעדים.