בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט נגד רשות המדינה

בבית המשפט העליון ע"א 1840/21 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות המערערים: 1. אלי לנג 2. נמרוד לנג נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל 2. מושב בית נקופה ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים מיום 3.3.2021 בתא"ק 8694/07 שניתנה על ידי כבוד השופטת ד' פיינשטיין בשם המערערים: עו"ד יהונתן גוטליב ][]פסק-דין

ביום 25.12.2018 הגישה המשיבה בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט נגד המערערים (להלן: בקשת הבזיון), בה נטען כי פסק הדין לא קוים וכי המערערים אף הרחיבו את השימושים החורגים במשק.

...

" לאחר מכן ביקש בא-כוח המערערים, בעל פה, כי המותב יפסול את עצמו "היות והוא גיבש החלטה לפני ששמע סיכומי הצדדים". לטענת בא-כוח המערערים, בית המשפט הכריע בבקשת הבזיון "כבר בהחלטות קודמות גם בבקשה לסילוק על הסף וגם בבקשה לעיכוב הליכים", ובהקשר זה הוסיף בא-כוח המערערים כי "מתוך כבוד לבית המשפט לא הוגשה [בקשת] פסילה לאחר עיכוב ההליכים ובקשת בר"ע שנדחתה. החלטנו לאפשר שבית המשפט ישמע אותנו". אולם, כך בא-כוח המערערים, מהתנהלות בית המשפט במהלך הדיון "נדמה שוב כי בימ"ש החליט כבר". בית המשפט דחה את בקשת הפסלות על אתר, וציין בפתח החלטתו "אפתח ואומר כי אני מפיקה לקחים ומבחינתי האישית לעולם לא אכנס לאולם עד שהצדדים יהיו שניהם יחדיו בו ובהפסקות האולם ינעל". בית המשפט הוסיף כי במהלך השיח שהתקיים בין הצדדים שלא לפרוטוקול הוא ציין כי "בחלוף 7 שנים ממתן פס"ד ולאחר ההחלטות שניתנו על ידי ומשך הזמן שחלף, שבמהלכו לא נקטו [המערערים] למיטב ידיעתי בצעדים להסדרה של המחלוקת, הרי שאני מבקשת לדעת כיצד הם סבורים שניתן לדחות את הבקשה כנגדם". עוד ציין בית המשפט כי בהמשך הדיון נדונו אפשרויות לפשרה אך הניסיונות העלו חרס, והוסיף: "מובן שבנסיבות אלו, ולאחר שכבר דנתי בתיק מס' פעמים, ולאחר שפס"ד לא קוים, הרי שהשאלה היחידה היא בעצם כמה זמן לתת [למערערים] לקיים את פס"ד וממתי לקבוע שהם מבזים אותו. בעניין זה דעתי לא ננעלה והעובדה היא שבחרתי לשמוע על כל החלופות כדי לפתור את הסכסוך על אף שכאמור עוד בשנת 2013 התחייבו [המערערים] בפני בימ"ש להפסיק את השימושים החורגים". עוד ציין בית המשפט בהחלטתו כי התיק מצוי "בשלב מאד מתקדם" וכי "יש בו פס"ד וקביעות שאינן לכאוריות עוד". להשלמת התמונה יצוין כי בהמשך הדיון טען בא-כוח המערערים שאין להתיר את חקירת המערער 2 מכיוון שבית המשפט כבר הורה לצדדים להגיש את סיכומיהם.

המערערים סבורים כי ניתן ללמוד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים גם מהעובדה שבית המשפט הבהיר שדעתו לא ננעלה בנוגע לשאלת משך הזמן שיש ליתן להם על מנת לקיים את פסק הדין; מכך עולה, לטענת המערערים, כי בית המשפט גיבש עמדה לפיה יש לקבל את בקשת הבזיון, וזאת טרם חקירתו של המערער 2 וטרם הגשת סיכומי הצדדים.

לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו, באתי לידי מסקנה כי דינו להידחות.

אשר על כן, הערעור נדחה.

האנטרס הצבורי מחייב קיום החלטות בית המשפט, שאם לא כן, יביא הדבר לפגיעה במעמדה של הרשות השופטת.

כך או כך, אינני נידרשת להכרעה בשאלה האם ניתן לנקוט בהליך ביזיון בית משפט נגד המדינה מאחר ומצאתי, כי אין מקום להעתר לבקשה שלפני, אף אם ניתן לנקוט בהליך של ביזיון בית המשפט נגד המדינה, כפי שיפורט.

לאחר דחיית הבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט לאחר שניתנה למבקשים היזדמנות לחזור בהם מהבקשה והם לא עשו כן, ומנגד השהוי הרב במתן החלטה מצד המשיב ולאחר שקילה מצאתי בנסיבות לקבוע, כי כל צד יישא בהוצאותיו ואיני עושה צו להוצאות.

...

סבורני, כי מקרה כמו המקרה בו עסקינן ומשניתנה החלטתו האמורה של המשיב אינו המקרה המתאים לסעד כאמור.

מקובלת עליי טענת המשיב לפיה בקשה לפי הפקודה אינה הדרך לבירור טענות העוררים ויש דרכים חלופיות נכונות יותר וחמורות פחות לעשות כן. כאמור, בהחלטה נשוא הבקשה שלפני פתוחה בפני העוררים הדרך להגשת ערר לגבי החלטתו של המשיב לעניין הארכת המועד וטענותיהם בעניין זה אין מקומן במסגרת הבקשה שלפני.

לאור המפורט לעיל, הבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט נדחית.

בנסיבות העניין, ברוח הסובלנות והכבוד שעל הרשות השופטת לנהוג ברשות המבצעת, כמו גם ההלכה הנוהגת בדבר שימוש במשורה בסנקציות שבפקודת ביזיון בית משפט - ובשים לב למועד הגשת הבקשה (פחות מחודש לאחר כניסת הצוו מיום 24.6.21 לתוקף, המסמיך את המשיבה לבצע את ההריסה ביחס לכל המשיבים), מהות הצוו המסמיך את המשיבה להוציא אל הפועל את הצוו למען שמירה על הסדר הצבורי, ולא מכוון ישירות נגד המשיבה ועמדת המדינה כי תפעל לבצוע הצוו אשר התעכב, בין היתר, לאור אילוצי תקציב - איני מוצא מקום להורות על הטלת סנקציות נגד המשיבה, לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט.

סוף דבר: הבקשה לפי סעיף 6 פקודת ביזיון בית המשפט נדחית.

...

במקרים בהם מוגשות בקשות לצווי הריסה מן הסוג הזה על המדינה להראות קיומו של שיקול ועניין ציבורי חשוב כתנאי להיעתרות לבקשה.

זו לשון סעיף 213, שעניינו "ביצוע על-ידי הועדה המקומית":   "בצו לפי סעיף 212 רשאי בית המשפט, על פי בקשת הועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להרשות את הועדה המקומית לבצעו .. " מן הכלל אל הפרט: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והפסיקה המנחה הרלבנטית, אני סבור כי דין הבקשה להידחות.

סוף דבר: הבקשה לפי סעיף 6 פקודת ביזיון בית המשפט נדחית.

עוד טען המשיב, כי כלל לא ניתן להגיש בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט נגד רשות מרשויות המדינה, ועל כן, גם מטעם זה דין הבקשה להדחות על הסף.

...

מטעמים אלה, דין הבקשה להידחות על הסף.

גם טענת המבקש, כי לא ניתנה לו הזדמנות להשיב לבקשת המשיב, לדחיית בקשתו על הסף – דינה להידחות.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת על הסף.

המשנה לנשיאה ח' מלצר: לפנינו בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, אשר הוגשה מטעם העותר (להלן: המבקש), לפיה יש לחייב את המשיבים 6-1 (להלן: המשיבים) לבצע את הוראות פסק הדין שניתן בעתירה שבכותרת בתאריך 03.10.2018 (להלן: פסק הדין), לפיהן: "[...] העסקתו של המשיב 7 תסתיים לכל המאוחר בתום תקופת החוזה שנחתם עמו בעקבות המכרזים בהם הוכרז כזוכה (שנה), מבלי שתנוצלנה לגביו תקופות האופציה.

בשל כך, איננו רואים צורך לידון בסוגיה האם ניתן להפעיל את פקודת בזיון בית המשפט כנגד רשויות המדינה (ראו: רע"א 4036/14 מסעודין נ' מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב, פסקה 30 (29.12.2014)) ובסוגיה האם הליך זה, ראוי מקום בו ההליך המשפטי הסתיים במחיקת העתירה על יסוד הסדר מוסכם – סוגיות שניתן להשאיר אותן לעתיד, מבלי להכריע בהן בשלב זה. נוכח העובדה שהוועדה כונסה רק לאחר תום התקופה שהוקצתה לה בפסק הדין לצורך זה וכי במהלך פרק הזמן האמור, המשיבים לא ביקשו לעכב את ביצוע פסק הדין – המשיבים ישלמו למבקש את הוצאותיו בסך של 5000 ש"ח. נושא השבת האגרה יועבר לטפול כב' הרשמים, שיחליטו בכך בכפוף להוראות הדין.

...

בשל כך, איננו רואים צורך לדון בסוגיה האם ניתן להפעיל את פקודת בזיון בית המשפט כנגד רשויות המדינה (ראו: רע"א 4036/14 מסעודין נ' מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב, פסקה 30 (29.12.2014)) ובסוגיה האם הליך זה, ראוי מקום בו ההליך המשפטי הסתיים במחיקת העתירה על יסוד הסדר מוסכם – סוגיות שניתן להשאיר אותן לעתיד, מבלי להכריע בהן בשלב זה. נוכח העובדה שהועדה כונסה רק לאחר תום התקופה שהוקצתה לה בפסק הדין לצורך זה וכי במהלך פרק הזמן האמור, המשיבים לא ביקשו לעכב את ביצוע פסק הדין – המשיבים ישלמו למבקש את הוצאותיו בסך של 5000 ש"ח. נושא השבת האגרה יועבר לטיפול כב' הרשמים, שיחליטו בכך בכפוף להוראות הדין.