בקשה לביטול צו פינוי מקרקעין ציבוריים

המבקשת 1 וילדיה הקטינים (להלן: המבקשת; וביחד: המבקשים) התגוררו בבית מגורים במקרקעין שייעודם חקלאי (להלן: בית המגורים והמקרקעין) וביום 26.3.2018 הוצא בעיניין המקרקעין צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור לפי חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981 (להלן: צו הפינוי).

המבקשת הגישה תביעה לביטול צו הפינוי וביום 11.11.2018 דחה בית משפט השלום בבאר שבע את התביעה אך הורה על עיכוב צו הפינוי עד ליום 14.7.2019.

בצד האמור, בהנתן האנטרס הצבורי בהגנה על מקרקעי ציבור מפני הישתלטות שלא כדין הוריתי כי תעוכב הריסת בית המגורים בלבד, בשל הנזק הבלתי הפיך שזו עלולה לגרום למבקשים.

...

המשיבה טוענת כי אין להיעתר לבקשה וסומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי.

בנסיבות אלו, ברי כי יכולתם להקפיד על הריחוק החברתי הנדרש מוגבלת, ובהינתן החלופה הקיימת – שמאפשרת הגנה טובה יותר על בריאות אמה של המבקשת, אני סבור כי קיימת הצדקה לשנות מן הסעד שניתן (תקנה 368(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

ברם, בנסיבות החריגות שתוארו נוכח התפשטות נגיף הקורונה במדינה והמגבלות והצעדים השונים הננקטים למיגורו אני סבור כי כפות המאזניים נוטות לטובת היעתרות לבקשה לעיון חוזר, לתקופה מוגבלת כמפורט להלן.

סוף דבר: המבקשים רשאים לשוב ולהתגורר בבית המגורים בכפוף לאמור בפסקה 7 לעיל.

בקשה למתן סעד זמני לביטול צו לסילוק יד ופינוי מקרקעי ציבור ועיכוב הצוו לפני בקשה למתן צו מניעה זמני לעיכוב ביצוע צו וזאת לאחר שכנגד המבקש ניתן צו לסילוק יד ופינוי מקרקעי ציבור לפי חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע) התשמ"א – 1981 (להלן: "החוק") לפינוי מקרקעין בגוש 19290 חלקה 75 בסחנין.

באשר לטענת המשיבה כי למבקש אין זכויות במקרקעין, טען ב"כ המבקש כי מדובר במבנה הסמוך לבית המגורים של הורי המבקש ואישר כי בנסח הטאבו אכן נרשם כי הקרקע בבעלות ציבורית וכי בכל מקרה אין מחלוקת כי בית המגורים של הורי המבקש בנוי על קרקע פרטית.

...

לאור כל האמור, עתר המבקש לביטול הצו ולחילופין לעיכוב ביצועו של הצו עד לקיום דיון בדבר תקפותו.

לאור כל האמור, עתר המבקש להותרת הצו לעיכוב ביצוע צו לסילוק יד על כנו עד להכרעה בתביעה לגופה תוך חיובה של המשיבה בהוצאות.

אשר על כן ולאור כל האמור, אני נעתרת לבקשה לעיכוב ביצוע הצו וקובעת כי צו עיכוב הביצוע שניתן על ידי ביום 28.12.21 נותר בעינו וזאת עד להחלטה בפסק דין בתביעה העיקרית.

כמו כן בנוסף להתחייבויות וההפקדה הכספית שכבר הופקדה, אני מורה למבקש להפקיד ערובה כספית נוספת בסכום של 20,000 ₪ .

המזכירות תמציא החלטתי לצדדים.

עוד נקבע באותו עניין כיצד מתבטאת הרחבת הסמכות: "... שלא כבקרקע פרטית, אין הוצאת צו סילוק במקרקעי ציבור מותנית בכך שלרשות הציבורית הייתה חזקה בפועל במקרקעין שמהם היא נושלה. סמכות סילוק הפולש נתונה לרשות גם מקום שמעולם לא החזיקה בפועל במקרקעין; פרק הזמן העומד לרשות הציבורית לעשיית דין עצמית ארוך לאין שיעור במקרקעי ציבור לעומת קרקע פרטית, לעומת זאת בעוד עשיית דין עצמית על-פי ההסדר הכללי מתירה שימוש בכוח סביר, ההסדר המיוחד בחוק סילוק פולשים אינו מדבר בשימוש בכוח כלל, אלא בהוצאת צו סילוק שדינו כדין פסק-דין הניתן להוצאה לפועל; למקבל הצוו שמורה הזכות לבקש את עיכוב פועלו של הצוו על דרך פנייה לערכאות משפט לצורך הוכחת זכותו לנכס המקרקעין, אלא שנטל ההוכחה של מקור זכותו מוטל על המבקש לבטל את הצוו ולא על המבקש לפנותו (835ו – ז, 840ב, 841ג – ו).

...

סוף דבר הבקשה לסעד זמני- נדחית.

ניתנת למבקש ארכת פינוי למשך 30 ימים מיום מתן החלטתי לצורך מציאת מקום מגורים.

המבקש ישלם למשיבה הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ ניתנה היום, י"ב חשוון תשפ"ג, 06 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.

בית המשפט העליון מעלה בפסק הדין את המורכבות ואת הקשיים עימם ניצבת הרשות הציבורית עת מבקשת היא לפעול כנגד פולשים למקרקעי ציבור, תוך שהוא מציין כי מקרקעי הציבור הם רבים ומפוזרים, וקיים קושי מעשי רב בפקוח קרוב ובגילוי של כל החזקה או שימוש בקרקע ציבורית ללא רשות.

בעיניין זה ראו ע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר נ' אלון לידאי (נבו 11.05.2003) (ההדגשה אינה במקור):‏‏ "בר רשות שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה והרשות בוטלה אינו זכאי, איפוא, לפיצויים מכוח הדין עבור ביטול הרשות; אולם, יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכוח הסכם מפורש או משתמע בין בעל המקרקעין לבין בר הרשות. עם זאת, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, תוך היתחשבות בשיקולים של צדק. כך נאמר כי: "לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף הפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דוקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק" (דברי הנשיא מ' שמגר (כתוארו אז) בע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2) 337, 342; זאת ועוד, טיעוניו של הנתבע באשר לזכותו לקבלת פיצוי בגין פינויו מהמקרקעין נדחים בזאת.

סוף דבר כפי שפורט בהרחבה מעלה, מצאתי לנכון לקבל את תביעת הפינוי ולהורות על סילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין, וזאת תוך 60 ימים לכל המאוחר ממועד מתן פסק דין זה. ניתן בזאת צו לפיו על הנתבע לפנות את המקרקעין מושא התביעה- מיתחם המצוי בתחומי תכנית מתאר מקומית מס' 1358ד'- פארק דרום, וידוע כגוש 6136, חלק מחלקות 37,38,39,40 בעיר תל אביב-יפו – ולהשיבו לתובעת, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך לו או למי מטעמו, וזאת לא יאוחר מיום 28.12.2023 בשעה 12:00.

...

כפי שפורט בהרחבה מעלה, איני מקבלת את עמדת הנתבע לפיה הוא מחזיק בזכות כלשהי (לרבות רישיון מכללא) או כי הוא זכאי להחזר בגין השקעותיו במקרקעין, בשים לב לכך שמדובר במקרקעי ציבור.

בעניין זה הגעתי למסקנה לפיה יש להורות על חיובו של הנתבע בדמי שימוש החל מחודש יולי 2020, הוא המועד בו נשלח מכתב ההתראה מטעם התובעת.

סוף דבר כפי שפורט בהרחבה מעלה, מצאתי לנכון לקבל את תביעת הפינוי ולהורות על סילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין, וזאת תוך 60 ימים לכל המאוחר ממועד מתן פסק דין זה. ניתן בזאת צו לפיו על הנתבע לפנות את המקרקעין מושא התביעה- מתחם המצוי בתחומי תכנית מתאר מקומית מס' 1358ד'- פארק דרום, וידוע כגוש 6136, חלק מחלקות 37,38,39,40 בעיר תל אביב-יפו – ולהשיבו לתובעת, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך לו או למי מטעמו, וזאת לא יאוחר מיום 28.12.2023 בשעה 12:00.

כיוון שטענתו המרכזית של ב"כ התובע במהלך הסיכומים היתה בעיניין מסמכים שלא גולו לו, תוך בקשה לדחות את ההכרעה עד לאחר גילוי המסמכים וחקירת עדים נוספים, ראוי לבחון את השתלשלות בעניינים בתובענה: ביום 31.5.23 הוגשה: "בקשה בהולה לעיכוב ביצוע ובטול צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור...". ניכר מכותרת המסמך, כי התובע בחר להגיש בצוותא, במסגרת מיסמך אחד, את הבקשה הדחופה לסעד זמני ואת התביעה העיקרית לביטול הצוו.

תקנה 5 קובעת כי על בית המשפט להביא בחשבון גם את האנטרס הצבורי, כדי להבטיח דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל וחסכון במשאבי זמן ועלויות.

...

סיכומו של דבר כל ארבעה התנאים שנקבעו בחוק ובפסיקה הוכחו כדבעי: אדם תפס מקרקעי ציבור שלא כדין, והצו ניתן פחות מששה חודשים מעת שנודע לממונה על התפיסה, והתפיסה, היינו בניית התוספת, נעשתה לפני פחות משלוש שנים.

נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה וצו הפינוי יעמוד על כנו.

התובע ישלם הוצאות הנתבעת רמ"י בסך 8,500 ₪.