בין היתר טענה המשיבה, כי עותק מהתגובה ומהחלטת בית הדין נשלח למבקש בדואר רשום, ודבר הדואר חזר כ"לא נידרש"; העדר ייצוג אינה סיבה להארכות מועד ולביטול החלטות; המועד לביטול החלטה נספר מיום קבלת ההחלטה אצלו ולא אצל בא כוחו, מועד זה חלף ועל המבקש להגיש ערעור כדין; המבקש הוא שהגיש את הבקשה וניתנה על כך תגובה, אין חובה לקבל תשובה והיה עליו לעקוב ולהעביר תשובה.
...
כמו כן, אין אני מקבלת את טענת המבקש לפגיעה בזכויותיו הדיוניות וכי יכול הוא היה להתייחס לנימוקים בגינם נדחתה הבקשה לו היתה ניתנת לו אפשרות תשובה, שכן עיון בנימוקים בגינם נדחתה הבקשה מעלה כי הם מבוססים על העדר התייחסות לנושאים שהיה על המבקש לכלול במסגרת הבקשה עצמה (כגון העדר התייחסות לטעמים המצדיקים הארכת מועד, והעדר התייחסות לשיהוי הרב בהגשת הבקשה וסיכויי הערעור), ולא על טענות עובדתיות שנטענו על ידי המשיבה ושהמבקש לא יכול היה להתייחס אליהן בבקשתו בטרם עיין בתגובה.
בהקשר זה, ראוי לציין את דברי בית הדין הארצי בע"ע 1123/00 בית ספר תיכוני עירוני כל ישראל חברים בתל אביב יפו – יצחק צויזנר (27.6.01), שצוינו בעת בחינת סבירותה החלטת פיטורים שהתקבלה על ידי דירקטוריון הנתבעת, אך יפים גם לענייננו:
"כלל הוא, כי בית הדין לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת וכי לא יתערב בהחלטתה לשנותה, אלא אם כן נמצא כי אותה החלטה ניתנה בחריגה מסמכות, או כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כי היא נגועה בשיקולים זרים, או באי סבירות קיצונית היורדת לשורשו של עניין. בית הדין אף לא ישים שיקול דעתו תחת זה של הרשות אפילו היה הוא עצמו בוחר באפשרות אחרת מזו שבחרה בה הרשות ללכת, כל עוד מצויה אותה אפשרות במתחם הסבירות."
בענייננו, לא שוכנעתי כי המבקש הצביע בבקשת הביטול על טעמים מיוחדים אשר עשויים להצדיק הארכת מועד או כי נפל בהחלטת הועדה פגם המצדיק את התערבות בית הדין, זאת בהינתן היקף הביקורת המנהלית שעל בית הדין להפעיל ומשלא הוכח קשר סיבתי בין פיטורי המבקש לבין החלטת הפיטורים (נוכח מועד תחילת המילואים ביום 18.11.12 אליהם נקרא המבקש במסגרת 'צו 8', ושעה שהשימוע למבקש התקיים ביום 21.10.12, ומכתב סיום העסקה הינו מיום 28.10.12 ושעה שנקבע כי הפיטורים נכנסו לתוקף ביום הקריאה לצו 8), דבר המשליך על סיכויי הערעור, כאשר לכך מצטרף השיהוי הרב בהגשת הבקשה, אשר הוגשה למעלה מ- 7 שנים ממועד החלטת הועדה, כאשר ההסבר שניתן על ידי המבקש בבקשתו אינו יכול להצדיק שיהוי ניכר שכזה, בפרט כשהמבקש מודה כי כבר בשנת 2015 התברר לו כי המשיבה אינה בהקפאת הליכים וכי ביכולתו לנקוט בהליכי ערעור ופנה לקבלת סיוע משפטי, ולמרות זאת בקשתו הוגשה באופן עצמאי רק בחלוף למעלה מחמש שנים.
לאור האמור, הבקשה נדחית והחלטת בית הדין מיום 30.3.21 תיוותר על כנה.
