תביעה בגין נזקים לרכבו של התובע בעקבות תאונת דרכים מיום 21.6.18 בין רכבו מסוג קדילאק ובין רכב רנו, נהוג בידי מר יוחאי אילון, ואשר השמוש בו בוטח על ידי הנתבעת; הנתבעת הסכימה לפצות את התובע בגין נזקיו באופן חלקי בלבד, כאשר נכתה סכומים מסויימים הן על חשבון האחריות והן על חשבון הנזק.
הנתבעת לא חלקה על עצם ארוע התאונה ועל אחריותו של מבוטחה, אולם מצאה לנכון לנכות מסכום הפצוי שהסכימה לשלם לתובע שיעור של 15% בשל אשם עצמי תורם מצד התובע, שכן לטענתה נסע התובע "מהר מידי בנסיבות".
באשר לנזק, בחוות דעתו של השמאי יצחק מלכה מטעמה (אותה לא מצאה לנכון הנתבעת לצרף לכתב ההגנה, וזו הוגשה רק במעמד הדיון), הוערך שיעור הנזק בסך של 49,224 ₪, ובצרוף מע"מ - 57,592 ₪.
בדיון שהתקיים בתובענה, ולאחר שהתובע ונהג הרנו העידו על נסיבות התאונה, הסכים נציגה של הנתבעת כי לא היה מקום לייחס לתובע אשם עצמי תורם ולהפחית בגין כך מהפצוי ששולם לו.
לאור הודאה זו באחריותה של הנתבעת, המחלוקת היחידה שנותרה היא, אם כן, בשאלת גובה הנזק.
בשולי הדברים אציין, כי לא היה מקום להפחתה השרירותית שביצעה הנתבעת בשיעור הפצוי לתובע על חשבון האשם התורם אשר חל עליו, לדעתה, ללא הסכמתו ושלא על בסיס הכרעה שיפוטית, מה שאילץ את התובע לפנות לבית המשפט, שהוא הגוף לו מסורה הסמכות להכריע בעיניין זה (ראה בעיניין זה תא"מ (ת"א) 25275-08-15 וידל נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ [3.2.2016]).
...
אין בידי לקבל את טענת התובע, כי התאונה המאוחרת אינה רלוונטית וכי יש לפצותו בהתאם לסכום שקבע השמאי מטעמו בחוות דעתו.
לאור זאת, ומשנזקו הממשי של התובע בגין התאונה שופה על ידי המזיק, דין תביעתו להידחות, וכך אני מורה.
הנטל להוכיח כי שכר טרחת השמאי מופרז מוטל על הנתבע, ולא די בטענה סתמית (ראה בעניין זה ת"ק (הרצ') 23512-01-18 כדרי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ [25.7.2018] והאסמכתאות המפורטות שם), אלא שהנתבעת לא עמדה בנטל זה.
בשים לב להערותיי אלו, אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.
