אחריות הבנק על טעות בכתב ערבות עקב טעות

על המציע לקחת בחשבון כי הבנקים נוטים לשנות את הנוסח וכי באחריותו של המציע להקפיד על נוסח התואם את הנוסח במצורף למכרז זה. יש לצרף את הערבות המקורית ולא העתק".

מאחר ומדובר בהשמטה ולא בטעות אחרת כגון טעות סופר או פליטת קולמוס, הרי שאין צורך לבחון מה היתה כוונתו המדוייקת של השוגה וממילא שאין צורך בהבאת ראיות לשם כך. די בכך שברור על פניו, מתוך כתב הערבות וללא צורך בראיות חיצוניות כלשהן, שאין בהשמטה זו כדי לגרוע במשהו מתוקף הערבות, מתנאיה או מאפשרות ממושה, ובעניינינו הדברים ברורים על פניהם שכן מדובר בפרט טכני שאינו נוגע לגוף הערבות ולא מעלה חשש, ולו פוטנציאלי, שעקב כך לא תמומש הערבות, שהרי ברי כי מימוש הערבות אינו תלוי במספר הטלפון של הבנק.

גם התנאי הקובע כי אין בטעות ובתיקונה כדי להקנות למציע יתרון הפוגע בעיקרון השויון וביתר כללי המיכרז, מיתקיים לטעמי במקרה זה, שכן נוכח אופיו הטכני והשולי של הפגם הנידון ובהעדר קושי, ולו פוטנציאלי, למימוש הערבות בשל פגם זה, אין בסיס ממשי לטענה בדבר פגיעה בשויון.

...

עמדת המדינה היתה כי יש לדחות את העתירה.

לסיכום, כך נטען, החלטת ועדת המכרזים לפסול את הצעת העותרת בשל הפגם שנפל בערבות הבנקאית שהגישה היא החלטה סבירה ומבוססת, שהתקבלה בהליך מינהלי תקין, תוך הפעלת שיקול דעת ומתן משקל הולם לשיקולים הרלוונטיים.

סוף דבר – העתירה מתקבלת בכפוף לאמור בפסקה 15 לעיל.

בסיכום חוות הדעת נכתב כי במהלך תקופת הטיפול היה ח': "נתון במשבר נפשי, שהוחמר על ידי שימוש במריחואנה. החשיבה שלו היתה מבולבלת ובלתי קשורה. הוא לא היה במצב שבו הוא היה יכול להיות אחראי למעשיו, למשל בנושאים פינאנסיים, לרבות חתימה על כתב ערבות". מטעם הבנק הוגש תצהיר עדות ראשית של חיים שוורץ, מנהל מרכז עסקים בסניף בו ניהל המכון את חשבונו בבנק.

בית המשפט דחה גם את גירסתו של א', לפיה חתם על כתב הערבות כתוצאה מהתעקשות נציגי הבנק כי ישמש כערב נוסף; כי הוא נקלע למקום במקרה לאחר שהסיע את בנו אל סניף הבנק, כאשר לא היתה לו כל כוונה להיות ערב לחובות המכון; כי הוא הסכים לחתום על כתב הערבות רק לאחר שראה את מצבו הנפשי הקשה של בנו עקב איומי הבנק; כי הוא לא הבין את תוכן כתב הערבות משום שהוא אינו שולט בשפה העברית; וכי נציגי הבנק לחצו עליו לחתום על כתב הערבות, מבלי שניתנה לו שהות מספקת לקרוא ולהבין אותם.

תימוכין לכך שא' נתבקש מראש לשמש ערב לחובות המכון, וכי הוא לא "נקלע בטעות לסיטואציה", כפי שטען, מצא בית המשפט המחוזי בכך שעל פי עדותו של שוורץ, בפגישה שנערכה ביום 26.8.2013 הציג עצמו א' כחבר בועד המנהל וכ"מי שמנהל את הסיפור" והעיד על עצמו כי הוא "אדם עשיר מאוד" שיוכל לערוב להלוואה שייטול המכון.

אף בהתאם לעמדה לפיה יש להחיל את הוראת הדין שנקבעה לעניין מועד מסירת הודעת הביטול בגין עילת הכפיה, גם ביחס לעילת העושק (ראה: סעיף 116 להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, ה"ח הממשלה 712 (להלן: הצעת חוק דיני ממונות); שלו וצמח, בעמ' 466) ואף אם נקבל את טענתו של ח' לפיה חולשתו הגופנית או הנפשית נמשכה ולא פסקה מיד לאחר החתימה על כתבי הערבות, עדיין היה על המערערים להודיע לבנק על ביטול ערבותם במועד קודם למועד בו טענו זאת לראשונה – רק במסגרת ההליך המשפטי.

...

מקובלת עליי בעניין זה גם הנחתו של בית המשפט המחוזי, לפיה החלטתו של הבנק לאשר את מתן ההלוואה – בסך הנכבד של 3,000,000 ש"ח – בכפוף להעמדת ערבויות מתאימות, מלמדת דווקא על כך שהבנק סבר כי יש למכון יכולת פרעון, שכן אחרת אין הגיון עסקי בצעד זה של הבנק.

המערערים ביקשו לתמוך גרסתם גם בחוות דעתו של ד"ר טווערסקי, ואולם, כבית המשפט המחוזי אף אני סבור שאין לייחס לה משקל רב. מעבר לכך כי הסמכתו וניסיונו של עורך חוות הדעת אינם רלוונטיים דיים לצורך הכרעה בשאלת מצבו הנפשי של ח', הרי העובדה שפגש בו לראשונה רק כשלושה חודשים לאחר החתימה על כתב הערבות מאיינת במידה רבה את יכולתו להעיד על מצבו הנפשי הרלוונטי, ואין בטענת המערערים, שנטענה בעלמא, לפיה מדובר ב"מצב נפשי מתמשך" כדי לשנות מעובדה זו. בשולי הדברים יוער, כי בחקירתו הנגדית הזכיר א' כי בשלב מסוים טופל ח' גם אצל פסיכיאטר (עמ' 37 שורות 2-9 לפרוטוקול).

לנוכח כל האמור, דעתי היא כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא נפל פגם בהליך החתימה על כתבי הערבות, וערבותם של המערערים לחובותיו של המכון כלפי הבנק שרירה וקיימת.

לראיה, פנה בתובענה כספית והצהרתית לבית המשפט המחוזי בתל אביב בעיניין זה נגד רואי החשבון, הבנקים המלווים את פעילות החברה והמשיבה שלדידו יצרה עם החברה עיסקאות מסוכנות, במסגרתה ביקש בין היתר להצהיר על בטלות מסמכים בהם נטען כי הוא ערב לחובות החברה.

לטענת המשיבה, ככל שלמבקש טענות כי טעה או הוטעה לחתום על כתב הערבות בלי לדעת אודות מצב החברה, על אף מעמדו ותפקידו בחברה וזאת בעקבות מצגים עליהם הסתמך, הרי שעליו להפנות טענותיו כלפי מי שאחראי לאותם מצגים.

יחד זאת, טענתו כי כתב הערבות לא נועד להוות ערובה לשקים הספציפיים וכי הערבות ניתנה בעבור סוג אחר של עיסקאות בעלות סיכון שונה הנן טענות עובדתיות שפורטו כנדרש בתצהירו ולא נשמטה הקרקע תחתיהן בחקירתו ולכן טעונות בירור.

...

יחד עם זאת, נוכח הסתירות שהתגלו ובהיעדר הפירוט הנדרש אני סבורה כי יש להתנות מתן הרשות להתגונן בהפקדה כספית.

אשר על כן אני מורה כי ההתנגדות תתקבל ותינתן למבקש רשות להתגונן כנגד התביעה בכפוף להפקדת סך של 96,000 ש"ח בתיק בית המשפט בתוך 30 ימים מהיום.

המזכירות תשלח החלטתי לצדדים.

חלק ראשון – פתח דבר, העדויות שנשמעו וכן ארבע השאלות בהן יש להכריע פתח דבר כללי עניינו של פסק דין זה הוא תביעה על סך של 980,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לתובעת בשל ערבות בנקאית בנוסח שגוי שהנפיק לה הנתבע.

הנתבע הנפיק כתב ערבות שגוי, שהוגש במסגרת ההצעה במיכרז עריית רעננה - לעניין זה מפנה התובעת לכך שהנתבע הנפיק ערבות בנקאית בנוסח שגוי.

שאלה שניה מארבע שאלות פסק הדין - האם לתובעת אשם תורם כלשהוא, ואם התשובה חיובית – מה שיעור האשם התורם? כללי – אחריות התובעת, כמתמודדת במיכרז, לבדוק את נוסח הערבות הבנקאית כפי שנקבע לעיל וכפי שעלה אף מדברי מנהל סניף הנתבע - אכן הונפקה ערבות בנקאית בנוסח שגוי, נוסח שניתן היה לבדוק ולגלות את הטעויות שבט מבעוד מועד.

באותו מקרה נדונה טענת זוכה במיכרז לפיה הפקיד סך מזומן של 10,000 ₪ במקום הפקדת ערבות בנקאית על סכום זה. בית המשפט העליון דחה את טענות הזוכה במיכרז וקבע כי "לא נבטל ולא נשנה הילכות מכרזים מושרשות וחשובות במחי יד". אם זו הייתה הקביעה כאשר הופקד סך של 10,000 ₪ במזומן תחת ערבות בנקאית, הרי קשה לקבל את הנחתו הלא מבוססת של הנתבע כאילו פניה של התובעת לעריית רעננה או תביעה משפטית הייתה מרפאת את ניזקי רשלנותו.

...

סוף דבר מהמקובץ לעיל ניתן לומר כך: ראשית, הנתבע הנפיק כתב ערבות שגוי.

אשר על כן אני מחייב את הנתבע בתשלום הסך של 282,985 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 18/7/2019 ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף אני מחייב את הנתבע בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 40,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

בכתב ההגנה טען הנתבע, כי דין התביעה להדחות, שכן הדיווח שהוא מוסר על פי דין למאגר המידע של נתוני אשראי בבנק ישראל, בהתאם להוראות חוק נתוני אשראי, תשע"ו – 2016 (להלן: חוק נתוני אשראי) אינו עולה כדי פירסום, ולמצער הוא מהוה פירסום מותר כהגדרתו בחוק וחוסה תחת ההגנות הקבועות בו. הבנק אישר, כי עקב טעות, דווח למערכת נתוני האשראי, עם עלייתה לאויר, מידע שגוי לפיו התובעת עדיין ערבה לקיומו של חוב, וזאת אף כי מספר שנים קודם לכן, לאחר שננקטו נגדה הליכים משפטיים והליכי הוצל"פ, הסדירה התובעת את תשלומו במסגרת הסדר פשרה שנחתם עמה.

הבנק עמד על כך, שגם על פי צרופות כתב התביעה ברור, כי הטעות שאירעה לא גרמה לחיווי אשראי שלילי של התובעת, והטעים, כי מדובר בסך הכל בטעות בדבר מועד סיום הערבות.

כפי שהערתי לעיל, מדובר בהנחה שכלל אינה מובנת מאליה, והבנק העלה בהקשר זה מספר טענות כבדות משקל הראויות לדיון, בין השאר בשאלה אם מדובר ב'פירסום' כמשמעותו בחוק, האם הוא חוסה תחת הגנות החוק, וכיוצ"ב. השאלה, האם בהיתחשב בחובת הדיווח המוטלת על הגורם המדווח, ביחסים בינו ובין המאסדר וחלוקת האחריות ביניהם, ובמכלול הוראות החקיקה המסדירות את מסירת הנתונים והאחריות בגין אי ההקפדה על הוראות החוק, ניתן וראוי להטיל אחריות בלשון הרע בגין פירסום שגוי מסוג זה – היא שאלה נכבדה הראויה לדיון מעמיק.

במצב דברים זה, שעה שאין חולק כי דיווח נתון מובהק אמור להביא באופן אוטומאטי לחיווי אשראי שלילי, וכאשר התובעת כאמור לא הוכיחה כי היתקבל חיווי אשראי שלילי אודותיה – הרי שהתובעת לא הוכיחה כי הבנק דיווח אודותיה בטעות על קיומו של נתון מובהק.

...

בכתב ההגנה טען הנתבע, כי דין התביעה להידחות, שכן הדיווח שהוא מוסר על פי דין למאגר המידע של נתוני אשראי בבנק ישראל, בהתאם להוראות חוק נתוני אשראי, תשע"ו – 2016 (להלן: חוק נתוני אשראי) אינו עולה כדי פרסום, ולמצער הוא מהווה פרסום מותר כהגדרתו בחוק וחוסה תחת ההגנות הקבועות בו. הבנק אישר, כי עקב טעות, דווח למערכת נתוני האשראי, עם עלייתה לאוויר, מידע שגוי לפיו התובעת עדיין ערבה לקיומו של חוב, וזאת אף כי מספר שנים קודם לכן, לאחר שננקטו נגדה הליכים משפטיים והליכי הוצל"פ, הסדירה התובעת את תשלומו במסגרת הסדר פשרה שנחתם עימה.

העולה מן המקובץ, כי דין התביעה להידחות, וכך אני מורה.

אשר להוצאות המשפט – בהתחשב בנסיבות העניין, ובכלל זאת בעובדה שהצדדים הגיעו בשלב מוקדם יחסית להסדר דיוני שייתר את הצורך לשמוע ראיות בתיק; ובעובדה שאף שמצאתי כי דין התביעה להידחות, אין חולק כי הבנק שגה בעניינה של התובעת, באופן שלכל הפחות גרם לה לטרדה בצורך בהגשת בקשה לתיקון – מצאתי לפסוק הוצאות על הצד הנמוך.

סוף דבר אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעת בהוצאות הנתבע ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 2,500 ₪.